תוצאות הדיקור חזרו עם בשורות טובות עבורנו, אף אחד מהמומים לא מעיד על תסמונות כרומוזומליות. העובר בריא. החרדות פינו את מקומן לטובת רשימות. בהריון כל דבר מגיע עם רשימה. רשימת קניות לתינוק, רשימת קניות לעצמי, רשימת ציוד לחדר לידה, לאישפוז, לתיק לבעל, לשיחרור וכולן מנוהלות בקפידה אבל תמיד איכשהו יוצא ששוכחים משהו. עכשיו כשהיה לנו האו. קיי הרפואי שחור על גבי לבן התחלנו לעשות שימוש ברשימות האלו. את שבועות 32-36 העברתי בקניות, סידור החדר וצירים. צירים מעצבנים ולא סדירים שלא מקדמים כלום. הייתי בטוחה שאלד בתחילת התשיעי. בערב ראש השנה עם יציאתו של אחרון האורחים התחילו צירים שגרמו לי לחשוב שעוד כמה שעות אני יולדת, אבל זה לא קרה. עד הבוקר הצירים נרגעו ומאז הם פשוט הפסיקו. את החודש התשיעי העברתי בלי אף ציר מורגש.

השבועות עברו והכל הפך לכואב. הגב, הבטן, העצמות. כאב לשבת וכאב לשכב, לעמוד לאורך זמן היה קשה. לא סתם אומרים שהחודש התשיעי מרגיש כמו שנה. כל דקה בחודש הזה היתה מורגשת, אבל באופק לא נראה שום ציר. הבטן לא ירדה, האף והקרסוליים לא התנפחו. כל מי ששמע שאני צריכה ללדת כל רגע הופתע וכך התאריך המשוער הגיע וחלף והלידה נראתה רחוקה יותר ויותר.

החל משבוע 40 התחלתי להרגיש טוב יותר מכפי שהרגשתי כל ההריון, פתאום כל הכאבים נעלמו מה שתרם להרגשת המרחק מהלידה. התחלתי מעקב הריון עודף בבית החולים, שם הציעו מגוון זירוזים ולקראת סוף השבוע התחילו ללחוץ להתאשפז. מאוד רציתי לידה טבעית ופעילה ללא משככי כאבים ולכן התנגדתי לרעיון של אישפוז וזירוז מכיוון שידעתי שזה לא רק ימנע ממני כניסה לחדר הטבעי, רוב הסיכויים שזה יביא ללידה התערבותית.

אחרי לבטים רבים החלטנו ללכת על זירוז. התחלנו מסטריפינג ביום האחרון של שבוע 40 וסירבנו להתאשפז באותו יום. ב-41+1 חזרנו להתחיל תהליך של השראת לידה. התאשפזתי ביום רביעי בצהריים עם צירים לא סדירים אך ללא פתיחה ובערב התחילו עם זירוז בלון שהוא בעצם קטטר שמוחדר לצוואר הרחם ואמור בתהליך של 12 שעות ליצור פתיחה בכוח. את הלילה העברתי בצירים שארכו דקה וחצי בתדירות של 2 דקות, בסיבובי אגן והישענות על הארונית שליד המיטה וברחמים עצמיים על העובדה שזה לא מה שרציתי. את הצירים האלו הייתי אמורה להעביר בבית, במקלחת הנקיה שלי, על כדור היוגה שקנינו ובקבלת מסז' בגב מבעלי. התאבלתי ובכיתי על הלבד ועל המרחק מהחצי השני שלי שהוא שותף להריון הזה בדיוק כמוני.

התפלאתי לגלות שניתן לנוח ואפילו להירדם קצת בשתי הדקות שבין הצירים ושהמנוחה הזאת מאוד עוזרת, אבל אז היולדת במיטה לידי שעד עכשיו נחרה כמו פועל בניין עם אף גדוש החליטה לנהל שיחה בצעקות עם היולדת במיטה מהצד השני שלי. הייתי כל כך מרוכזת בצירים שלי שלא חשבתי אפילו להעיר לה, רק קיוויתי שתשתוק.

בחמישי בבוקר בעלי הגיע והכניסו אותנו לחדר לידה, ביקשתי את החדר הטבעי אבל בגלל הזירוז לא אישרו לי והוכנסנו לחדר מספר 2. רופא הגיע להוציא את הבלון ולבצע שוב סטריפינג (הפרדה של קרומי שק ההריון מהרחם באמצעות האצבע) ולאחר מכן פקע את שק השפיר. אלו הליכים כואבים ולא הצלחתי להשאיר את הגוף רפוי, כל הזמן ביקשתי סליחה מהרופא כשהרגליים שלי רצו להיסגר והוא צחק ואמר שהכל בסדר. המים יצאו מקוניאליים. לא ברור אם הצירים בלילה גרמו למצוקה עוברית שגרמה לו לשחרר את תוכן המעי למים או שזה קרה בגלל שההריון כבר היה עודף. ביקשנו שיחכו מעט לפני מתן פיטוצין, שיתנו הזדמנות לגוף לפתח צירים טבעיים בעקבות הזירוזים וגם שאוכל לנוח מעט אחרי הלילה הלבן אך נאמר לנו שזה לא מקובל. עם הפיטוצין נאלצתי לשכב במיטה עם מוניטור רציף, וכאשר הצירים החלו לכאוב ביקשנו להחליף למוניטור נייד כדי שאוכל לעבור אותם בתנועה. הפעם את הצירים ליוו כדור היוגה והמסז' מבעלי. אבל הדבר שהכי עזר לי לעמוד בהם הוא התחושה שאני לא לבד, שהצירים האלה והתנועות שלי מקדמים אותי לפתיחה ומורידים את העובר בתעלת הלידה.

משמרת האחיות התחלפה וקיבלתי מיילדת חדשה, ביקשתי שתבדוק לי פתיחה, הייתי בטוחה שאחרי כל כך הרבה שעות וכל כך הרבה תנועה בוודאי יצרתי פתיחה אבל לא היה כל שינוי. אמרתי לבעלי שאני חושבת לבקש אפידורל. בגלל שלא היתה התקדמות בכלל הרגשתי שהלידה עוד רחוקה ואם אני עייפה כבר עכשיו לא יהיה לי כוח בלידה עצמה. הוא הלך לקרוא למיילדת ואני התחלתי לבכות מרוב אכזבה מעצמי. עוד לפני ההריון ידעתי שאני רוצה לידה טבעית, ידעתי על הסיכונים ועל מפל ההתערבויות שבדרך כלל מגיע עם זה, ידעתי על הקושי בללדת שכובה על הגב ועל היתרונות של לידה בתנוחה זקופה אבל הייתי כל כך עייפה אחרי 20 שעות של צירים וכל כך מאוכזבת מחוסר ההתקדמות ולא יכולתי לעצור את הדמעות. המיילדת נכנסה ואמרה בטון מלגלג "מה, ברצינות בכי?" והלכה לקרוא למרדים. ממתי לנשים אסור לבכות בחדר לידה?

בשעה 16:00 הגיע המרדים וההליך כל כך מפחיד שלרגע חשבתי שאולי עדיף לי לעבור עוד 20 שעות של צירים ולא לעבור את הדבר הזה. בעלי החזיק אותי חזק ודיבר אליי, הזכיר לי לנשום ודיווח למרדים בכל ציר שהיה לי. הרגשתי שכל הגוף שלי משתולל ושאני כל הזמן קופצת ולאחר שהכל הסתיים אמרתי למרדים סליחה שהייתי בעייתית, אבל מסתבר שלא זזתי כלל וזאת היתה סתם הרגשה שלי. האפידורל עבד מהר, תוך 3 צירים החלה השפעתו וכל פלג הגוף התחתון שלי הפך משותק. זה הפחיד אותי ורציתי שיורידו במינון אבל זה היה המינון הנמוך ביותר. בעלי עשה לי מסז' ברגליים והזיז אותן כדי להזרים את הדם וגם דאג להחליף מדי פעם את הפדים והסדינים שהמשיכו לספוג דם ומים מקוניאליים כל הזמן. הוא עשה את העבודה של המיילדת שלא טרחה בכלל לבדוק מה קורה איתי. אחרי האפידורל שאלתי אותה אם אני ארגיש ואדע לבקש עזרה כשיהיה לי פיפי והיא ענתה שלא ושצריך לשים קטטר, אותו היא נזכרה להתקין 5 שעות לאחר השיחה. בערב נכנס סבב רופאים, הסתכלו במוניטור ובדקו פתיחה שנותרה ללא שום שינוי ואמרו שננוח והלידה כנראה תקרה מחר. שלחתי את בעלי הביתה לאכול, להתקלח ולנוח מעט וניסיתי לישון ללא הצלחה. הוא חזר דקות ספורות לפני שהתחילו דרמות. משמרת אחיות נוספת התחלפה.

המוניטור החל לצפצף בצליל מאיים והתריע על ירידות בדופק העובר, תוך שניות החדר התמלא ברופאים שהביטו במסך כאילו מישהו עומד להבקיע גול וחיכו לראות האם הוא יתאושש. זה קרה כמה פעמים במקביל לצירים ומנהל חדר הלידה הסביר שכבר אין מים וההתכווצויות לוחצות על חבל הטבור או על הראש של העובר וזה גורם לירידות בדופק. הצוות החליט להחדיר מים כדי ליצור מרווח בין דפנות הרחם לעובר ולחבל. בתום ההליך הוא הודיע למיילדת שאני מרגישה לו חמה ושתתחיל מעקב מדידת חום. הרגשתי חולה וחלשה, החום שלי עלה בחדות תוך דקות ספורות והתחילו עירוי של אנטיביוטיקה בשל חשש לזיהום שנגרם או מכמות השעות שעברו או מהעובדה שהמים היו מקוניאליים. עכשיו העובר הדגים טכיקרדיה, האצות גבוהות בדופק עד 170 שגם הן מילאו את החדר ברופאים. גם עכשיו חיכו לראות האם הוא מתאושש לבד וכאשר המצב הזה נמשך ביקשו לבצע לו בדיקת מדדים בעזרת מחט שמוחדרת דרך הנרתיק לרחם ומגרדת חלק קטן בקרקפת שלו לבדיקת דם. רמת החומציות בדם שנמדדה אצלו הצביעה על מצוקה ותוך 10 דקות מרגע קבלת התוצאה כבר הייתי בחדר ניתוח. מכיוון שזה היה חירום לא נתנו לבעלי להיכנס והוא השביע את המרדים שידאג לי ושלא יתן להם לסגור אותי בסיכות, אלא בתפרים נמסים. פחדתי שארגיש איך פותחים אותי ועצמתי עיניים חזק לא לראות בטעות השתקפות של החיתוך במנורה הגדולה מעל שולחן הניתוח. הרגשתי דחיפות ומשיכות ובעיטות בבטן, חשבתי שהמנתח מחפש נקודה טובה לחתוך או ממשש את הבטן ואז פתאום שמעתי בכי. פקחתי את העיניים וראיתי את האחיות לוקחות אותו לשולחן בצד, מנגבות את גופו ושואבות מים מהפה ומהאף. עטפו אותו והביאו אותו אליי לקבל נשיקה, כולו סגול ורך וחם.