דיוקן עצמי

בחלומי

אני נמצאת ליד ארון גדול

ארון כחול

יש בו אין ספור דלתות.

הוא גבוה מאוד.

הגוונים של הכחול משתנים.

הוא לא צבוע באופן אחיד.

ברקע מוזיקה מיוחדת בווליום נמוך, אף פעם לא שמעתי כמותה.

מנגינה של שיר עם אירופאי עתיק..

מרגישה רצון עז וסקרנות לפתוח דלת בארון

אך מפחדת.

בוחרת בעיני את אחת הדלתות הבהירות, הידית בגובה ברכיי

אני מתכופפת

אוזרת עוז ופותחת אותה.

ריח חזק וטוב של בושם מתפשט בחלל החדר.

אני מוקסמת.

ניחוח מתוק עדין וטוב … חושי מסתחררים.

מרגישה את החיוך.

שולחת יד כדי לבדוק את מקור הריח

מגלה קופסא

נעולה.

אני מנענעת כדי לגלות רמז לנמצא..

אך איני יודעת.

מניחה בצד ורוצה לפתוח דלת נוספת.

תרה בעיני: איזו דלת אפתח הפעם?...

בחרתי דלת גבוהה הפעם הגוון הוא כהה.

יש בדלת חריצים ושריטות  (מישהו חרט אותם)

זו הדלת שמסקרנת אותי הפעם.

מתרוממת על אצבעותיי גבוה

ו- נפתחת הדלת בצרימה חדה.

המוזיקה שהיתה משתתקת.

גם ניחוח הבושם בין רגע התנדף

נותרתי לבד……

פחד החל נכנס בי וכן חשש.

אך הסקרנות גוברת ועימה העוז

מתמתחת, היד מורמת שנית

מגששת. מחפשת ופתאום ידי נתפשת

אני נשאבת פנימה

נמשכת כולי בחוזקה פנימה פנימה פנימה……….

הדלת נטרקת בבום

חושך ואני מדרדרת במורד חלקלק

ופתאום אור פלורסנטי חזק

מסנוור

אני כבולה במיטה

מנסה להשתחרר

אין לי אפשרות

מנסה לצעוק

אין לי קול

לבדי

באור החזק

לבדי

.

.

מתעוררת למרגלות הארון הכחול

מוטשת, עדיין רועדת מפחדת.

מתגעגעת לריח הטוב

ולנעימה שהיתה.

מפחדת לפתוח דלתות נוספות.

פתאום שומעת את שמי.

מישהו קורא לי

מישהו פה איתי?

אני נעמדת-

מהיכן הקול קורא?

מתוך הארון? בראשי?

לפתע הדלת שמול פני נפתחת

וממנה נופלות תמונות עוד ועוד תמונות המון המון תמונות נשפכות מן הארון.

אני מרימה כמה ומתבוננת

חיוך עולה על פני

אני מזהה, אני מכירה

תמונות ילדותי אותן אבא צילם.

הנה אני ליד חצב,

הנה בשביל בבגדי שבת,

הנה בגן מבויישת, הנה אחותי,  וכל האחים בטקס צבאי

משפחה אהובה.

איך הגיעו הנה התמונות? אני תוהה ומחבקת אותן קרוב לליבי.

עכשיו צצה בעיני דמעה

וחיוך עולה

פתאום הריח הטוב של סבתא חזר וגם המנגינה.