דיוקן עצמי

אני נורא רוצה לכתוב ולא יודעת מה

האם לכתוב על רוב השמחות שאופפות אותנו?

ברוכַשם, ברוכַשם.

האם לכתוב על החופש שהתחיל וכל תקוותי היא שאשכיל ואצליח לנצלו?

האם לכתוב על שימת לִבִּי הפתאומית לכך שהַקלדתי נִהיתה מהירה וזה כיף, אני מרגישה כמו מזכירה אמיתית - רצון שחבוי בי עמוק-

לא-ברור, לא-ברור, אני יודעת.

פשוט משך אותי תמיד בסרטים ובמציאות ההקלדה המהירה הזו, זה כמו מוזיקה- התקתוק.

או לכתוב על הילדים המתוקים?

ברוכַשם, ברוכַשם:

אני מרגישה שזה הולך וגדל האהבה אליהם, כשהיא, למשל גדלה ונמתפתחת וכבר ממש בנ-אדמית

זה כיף ברוכַשם (ברוכַשם).

רוצה גמני לגדול ולהתפתח

רוצה להיות שמחה

לדעת לחיות טוב

להגיב נכון

פשוט תודה.

מודעת למוזרות של הפוסט(-זאת-מילה-מעצבנת)

אבל זה מה שהצלחתי כרגע...

תבורכו.

ותברכו את ה' (פשוט תגידו לו תודה על הטוב שקורה לנו-)

ברוכַשם, ברוכַשם!

עדכון:

נזכרתי:

המזכירה הראשונה שהסעירה את רוחי הייתה @#$% (לא זוכרת את השם שלה, עזרה!)

מהפינה הקבועה של החידות שהייתה לפני 20 שנה אולי ב"זהו-זה" ולא אחרת.

המזכירה של/שעל יד : פופטיץ' (לטלפון: "זה לא אני, זה פופטיץ'!")

היא הייתה המתקתקת הראשונה שאהבתי.

עם לק אדום לוהט וקול של "שוש" (מה שמכונה אצלנו -במיבטא מזכּיראִי יַכנאִי-).

זהו זה.

אהה:

סה נקרא: "סערהבכוס תה"

פינה מגניבה!                            

                                           את רואה, מיס, גם אצלי יש רטרו! 

טוב, נו, עשיתי עוד קצת עבודה:

הורדתי מויקיפדיה כמה מילים על הפינה הזו ז"ל:

"סערה בכוס תה" (בגילומם של דורון צפריס, יעל עמית וששון גבאי לסירוגין עם אורי אברהמי) - עלילות פקידים במשרד ציבורי, שם שמענו את סילביה מרכלת על סרג'יו מהתעבורה, או שמא סימה מהתברואה? שם גם חזר והופיע המשפט המפורסם "זה לא אני, זה פופטיץ", אשר משמש עד היום (בגרסאות שונות) את הבירוקרטיה הישראלית כאמצעי להסטת אחריות והתחמקות מעבודה. בפינה זו נדרשו הצופים לזהות איזה פתגם עברי הסתתר בקטע.      

סבבה?

"אז את שומעת סילביה???"