דיוקן עצמי

י"ז אב, שנה שעברה.

בחומש תבנה ותכונן במהרה בימינו

אמן.

אחרי איזו תקופה העליתי את זכרונותיי מאותו יום קשה שעבר עלינו

והנה הם כאן (השמות האמיתיים שמורים אצלי):

בס"ד

מה שאני זוכרת מאותו היום

י"ז באב התשס"ה  חומש, צפון השומרון   

 מאת- ביליו

(בחומש גרנו במשך השבועיים האחרונים, עם שני ילדינו, בסוכה ובאוהל- בחצר האשקובית של משפחת אחי)

     קמנו בבוקר בסוג של "ציפיה". יודעים ו"מחכים" שזה יקרה.

למעשה כבר ביומיים שקדמו האווירה כולה השתנתה והפכה מכתום לאפור... כאילו עננים כיסו את שמי חומש. אולי כי אנשים כבר ארזו, ותיקים וחפצים ורכבים כבר יצאו.. והאווירה כולה כבר נצבעה צבעי ייאוש וסוף.

השמש זרחה כרגיל, די מהר הבנו שהכוחות כבר בשער.

היינו באשקובית חמישה עשר מבוגרים וחמישה תינוקות (מגיל חודשיים עד שלוש).

החל המתח.

הנה הם באים. אנו רואים אותם מהחלון בחצר הבית שמתחתינו, אשקובית מבוצרת היטב מלאה בבחורים, החיילים מקיפים ובודקים שם את השטח

וכך גם אצלינו.הם ממש פה מעבר לקיר.

הם מנסים ליצור עימנו קשר אך אנו לא מגיבים.

הבית סגור ונעול גם הקפנו אותו בגדר תיל אבל זה רק לצורך הרושם... הרי בקלות הם יזיזו אותה. מבחוץ תלינו שלטים: "יהודי לא מגרש את הלל (בת שלוש)"

                                              "יהודי לא מגרש את דודי (בן שנה)"

                                              "יהודי לא מגרש את יאיר (בן שבעה חודשים)"   וכו'

ב"תקווה"- אולי זה ישפיע על מישהו...

הם המשיכו לחכות לפקודה שלהם והקיפו את הבית.

בפנים המתח גובר, אנחנו לא מעט אנשים בשלושה חדרים, התינוקות מדי פעם בוכים, השרותים בתפוסה מלאה...

ואז הם פרצו פנימה בשבירת הדלת.

הנה הם כאן.

פתאום הם מאוד אדיבים ונחמדים, נכנסים לאט וב"רגישות" –מילה שאיבדה את משמעותה!

"הבנו שהנשים והילדים יוצאים מרצון" כך אומר מפקד הצוות (השוטר שי כהן).

אנחנו לא מגיבים, לא מביטים בהם כלל, לא מתייחסים וממשיכים בשלנו (החלטה אותה קבלנו מראש).

מאיר שומר על דודי, אני עם הלל- מנסה כל הזמן להגן עליה מפני מראות קשים ולא נעימים, להעסיקה ולהסיח את דעתה.

פתאום נכנס X (מכר, חבר קרוב ואהוב שלנו) ומנסה לשכנע אותנו לצאת, כמעט מרים את קולו.

בתוכי אני מתפוצצת: "ככה אתה משתף איתם פעולה ?!!!" אבל לא אומרת מילה רק מסלקת אותו מהמקום.

שוב מגיע המפקד מנסה בשנית ורואה שלא השתנה המצב- אנו בשלנו.

אז ניתנת הפקודה.

הסדר היה כך: להוציא קודם גברים ללא ילדים

                                      אח"כ גברים עם ילדים

                                      אח"כ נשים ללא ילדים

                                      ולבסוף נשים עם ילדים.

ממש סלקציה.

וזה אכן התחיל- אייל ראשון, שטרן שני (את כל אחד מהם סחבו 4-5 חיילים), אח"כ משה שנאבק בהם בכל כוחו והקשה עליהם מאוד, אחריו סוחבים את גדעון ואסף ואז מאיר ודודי יוצאים.

הכל בשקט שמעצים את החוצפה, את ההשפלה, הביזוי והחרפה.

אח"כ הבנות.

החיילות העדינות והרגישות מרימות את חנה, מיכל, את יעל שנאבקת ומנסה להשתחרר מהן, את צופיה שבוכה ובוכה.

לאחר מכן הנשים והילדים- נעה עם הקטנצ'יק (חודשיים!), מלכה ואביטל, ואז נשארנו אחרונות- הלל ואני, שרה (גיסתי) ויאיר הקטן.

הלל הכינה מתנה לשוטר ולחיילת....

הרי הייתי צריכה להעסיק אותה, זה היה רעיון שלה, כשמצאנו בארון הריק נייר עטיפה.

מצאתי שם נורה חדשה בקופסא אז עטפנו אותה בצורת סוכריה..והכנו מתנה נוספת מעיתונים- סוכריה על מקל...

לקחתי טוש והתחלתי לכתוב על ה"מתנות" :

"מזכרת מחומש,

ומה עוד לכתוב? -שאלתי את הלל  והיא ענתה:

"מהלל ששיחקה עם טל, אנחנו כאן!"

הייתי בהלם..מאיפה זה בא לה?!

ובכן בהחלט מתאים:

אנחנו כאן!גם אם כרגע לא בפועל, עוד נחזור, מקומנו כאן וכך יהיה.

השוטר ה"נחמד" חייך כשקיבל את המתנה וכך גם החיילת.

ואני בליבי התפללתי שהם ישמרו זאת אצלם ואולי מתנה סמלית מילדה קטנה שגורשה מחומש- תשאיר אצלם צלקת בלב.

הלל העדיפה לצאת מהבית ברגל וכך היה.

היה עצוב לשאת אותה כך החוצה דרך החצר היפה שהייתה מלאה עד יום קודם באוהלים ובסוכות בהם יישנו, היא שיחקה שם שבועיים וגרה ומאוד מאוד נהנתה  שם והנה היא עוזבת בצורה כל כך משפילה על הידיים שלי.

הנה הנדנדה שגדעון בנה בגינה, הוא כל כך השקיע במקום וטיפח אותו  למרות התקופה הקצרה יחסית בה גר שם, כולו היה מלא תקווה ואמונה שהסוף יהיה טוב.

בדרך ראינו את יעקב, אבא של טל, שהיה על האנטנה הגבוהה עם מגפון. הוא צעק ודיבר אל הכוחות המפנים. כשהוא הבחין בנו מוקפות בחיילות הוא אמר:

"והנה הלל הקטנה גם אותה אתם מגרשים! שלום הלל!" ונופף לה.

החזרנו לו שלום בעצב והמשכנו לאוטובוס.