המחסן של כאילו

זה ברכה וקללה להיות חכמה,

אפילו שאני לא גאונה ותאמינו לי לא צנועה, רק משחקת אותה.

יש בי המון המון ריגרסיות לגיל ינקות בתת מודע, בחלומות\סיוטים

ועקב הסלידה שלי מטיפול פסיכולוגי הגעתי למצב שאני לא מצליחה להתמודד עם החלומות שלי כי הם פשוט ביזאריים בעיני כאדם בוגרץ

הלכתי וקראתי קצת ואחרי שני משפטים רצתי לכתוב פה כהאימפולסיבית שאני.

לעומת הרבה שנים לפחות אני מכירה אותי.

בקיצור לתאורייתו של פרויד הסוטה הקטן בפסיכולוגיה התפתחותית:

נסיגה מתרחשת כאשר הפרט אינו יכול להתמודד עם חרדה, ולכן הוא חוזר לשלב קודם בהתפתחות - שלב שהיה לו טוב בו.

אני הגעתי למצב שהחרדה החברתית שלי כלכך קשה שגם כשאני מטופלת בכדורים כנראה אני צריכה מינון יותר גבוה כי חצי לא מספיק פשוט.

קיבעון מתרחש כאשר האדם נשאר תקוע בשלב מסוים, כיוון שלא הצליח לפתור את המשברים שמאפיינים את השלב.

ופתרתי לא מעט משברים אבל יש אנשים שאני מרגישה שרק הרצח שלהם, כי כמובן שאת האשמה במקום עלי שהשתרמטתי ושנסחפתי כי

רציתי חום ואהבה זוגית מהחרדה , יפתור את זה. אבל הם על הזין שלי הם לא הבעיה אני כועסת על עצמי ויש פלונתרים שאני לא מצליחה לצאת מהם.

אני חייבת טיפול, ביי סלידה מפסיכולוגים אני צריכה טיפול אני צריכה טיפול אני צריכה טיפול.

כי למרות שהיו לי אלפי חלומות ביזארים את כולם אני יכולה להסביר בדרך זו או אחרת וגם את מה שחלמתי הלילה אבל זה הגיע למצב שאני מתביישת 

לכתוב את זה פה בשל הספק הקטן שמישהו איכשהו יודע של מי הבלוג הזה, ובקטע שזה יהפוך לאמיתי ונצחי כשזה כתוב. כי בטח אני אשכח אותו עם השנים למרות שיש חלומות שאני לא יכולה לשכוח.

עכשיו אני מפחדת ובוכה אבל אני בטוחה שיש לזה הסבר מרגיע אמיתי ורציונלי וחבל שאני לא בטיפול כדי לקבל אותו. אז אני יבכה. ואפחד.

בגדר הרעיון להיות עם חבר שלי עכשיו אמור להציל אותי,