עד שלמדתי לבטוח בעצמי ,מצאתי את עצמי נופלת בחזרה

רכבות;

אין הרגשה הילאית יותר מזו שעולים על האוטובוס של 9 וחצי ומחפשים מקום לשבת עם כל התיקים והשק שינה,

לשים את הראש על המשענת ולהירדם עם כאב צוואר מטורף ולפחד לפספס את התחנה.

לשמוע את שלמה ארצי צועק 'נבראתי לך' בלייב ולחלום על הופעה בקיסריה ומסיבה מטורפת וחיבוק ענק וגיטרה.

לחלום על ערבים של עשן כבד והמון אנשים וחיוך שלא יורד עד הבוקר.

תמיד אהבתי את הרכבת,למרות שלא יצא לי לעלות עליה הרבה בחיי אני יכולה להגיד שאם הייתה לי אפשרות הייתי מוותרת על כל כלי תחבורה אחר ובוחרת לרכבת.'תחנה הבאה פאתי מודיעין' היא צועקת ובדיוק עברתי על השורה בספר "החיים מזמנים לנו שינויים לא צפויים" –אכן כך.

וכך מצאתי את עצמי עוברת ממודיעין לעמק חפר,נתניה,בית דגן

ובחזרה הביתה.

ורק מקווה שלא יגמר

אביב