אחרי שהגעתי למסקנה שכבר איבדתי את כל התמונות הישנות שצילמתי,

החלטתי לפתוח את הבלוג ולהסתכל קצת מה אבד לי...

חייתי פה.

כתבתי, אהבתי, נשברתי, בכיתי, איבדתי, קניתי, הרווחתי, דיברתי, צחקתי, למדתי, נכשלתי

בעיקר צברתי זיכרונות חלקם יפים וחלקם עדיין מתחרטת עליהם

אבל הם שמורים לי פה

תודה על האינטרנט!

הרבה זמן הרגשתי כל כך אאוט, מה פתאום רשמתי פה?? מה פתאום היה לי שמות מוזרים והיה לי מלא סמיילים?!

אבל לאט לאט שעברתי עוד דף ועוד חודש ועוד שנה 

פה התבגרתי, פה גדלתי... 

איזה נפלא המקום הזה: שיכולתי לפרוק את כל מה שאני חושבת ומרגישה וגם להכיר ולקבל פידבקים ותגובות מאנשים שאני לא מכירה,

תגובות שלפעמיים עזרו ולפעמיים פגעו, אז מה? 

איזה כייף זה

במיוחד בתקופה הזאת שכל כך קשה לי , שאני מרגישה כל כך לבד למרות שיש לי הרבה אנשים מסביבי

עדיין לי מקום לפרוק.

אולי אני אחזור לכתוב...מי יודע, זה יותר טוב מפסיכולוג.

גם אם אף אחד לא יקרא את זה,לא משנה לי

עוד פוסט מהחיים

שעוד שנתים, שלוש, 10 שנים... אני אקרא ואחייך :)

אביב

עברו רק יומיים וקצת והגעגע כבר מתחיל להכאיב.

אני רק רוצה שתהיה כאן עוד קצת ואז תיסע, זה כל מה שאני מבקשת.

אף פעם לא הבנתי למה דברים שטובים לי נאלצים להיקטע ...זה כניראה המזל שלי

ומי אמר שזה נגמר בכלל?

תרים את הטלפון ותתקשר אלי בבקשה

אני רק רוצה לשמוע את הקול שלך אומר לי "קטנה שלי, הכל בסדר"

זה הכל.

מוות.

הרבה מילים מתרוצצות לי בראש שאני חושבת עלייך,מילים קשות.

כאב

סרטן

מוות

בעיקר מוות.

אני אוהבת אותך ומתגעגעת,מאוד מאוד מתגעגעת. חסרים לי המשפטים המצחיקים שלך והפרצופים והשטויות שלנו.אתה הבנת אותי כל כך טוב.

חבל לי שלא היינו יותר בקשר. אהבתי שהיית המורה שלי ועזרת לי ורק בעזרת קיבלתי 100 באנגלית השנה,בזכותך.

בקרוב תהיה במקום יותר טוב,אולי כבר עכשיו.

אני אוהבת אותך ותמיד אוהב.הלוואי והייתי יכולה להגיד לך את זה בעצמי.

אין הרבה מה להגיד,זה בעיקר הרגשה.

המוןהמון החמצה וכאב,בכי שבא בגלים,אהבה עצומה ושתיקה

יש לאנשים כל כך הרבה כוח,שהם שם בשבילך זה כמו חיבוק אחד ענק

אני מודה לכוח עליון שנתן לי את החברים האלה ואת המשפחה הזאת ובעיקר בעיקר בעיקר שנתן לי אותך.

אביב מיירה .ל.