אחרי שהגעתי למסקנה שכבר איבדתי את כל התמונות הישנות שצילמתי,

החלטתי לפתוח את הבלוג ולהסתכל קצת מה אבד לי...

חייתי פה.

כתבתי, אהבתי, נשברתי, בכיתי, איבדתי, קניתי, הרווחתי, דיברתי, צחקתי, למדתי, נכשלתי

בעיקר צברתי זיכרונות חלקם יפים וחלקם עדיין מתחרטת עליהם

אבל הם שמורים לי פה

תודה על האינטרנט!

הרבה זמן הרגשתי כל כך אאוט, מה פתאום רשמתי פה?? מה פתאום היה לי שמות מוזרים והיה לי מלא סמיילים?!

אבל לאט לאט שעברתי עוד דף ועוד חודש ועוד שנה 

פה התבגרתי, פה גדלתי... 

איזה נפלא המקום הזה: שיכולתי לפרוק את כל מה שאני חושבת ומרגישה וגם להכיר ולקבל פידבקים ותגובות מאנשים שאני לא מכירה,

תגובות שלפעמיים עזרו ולפעמיים פגעו, אז מה? 

איזה כייף זה

במיוחד בתקופה הזאת שכל כך קשה לי , שאני מרגישה כל כך לבד למרות שיש לי הרבה אנשים מסביבי

עדיין לי מקום לפרוק.

אולי אני אחזור לכתוב...מי יודע, זה יותר טוב מפסיכולוג.

גם אם אף אחד לא יקרא את זה,לא משנה לי

עוד פוסט מהחיים

שעוד שנתים, שלוש, 10 שנים... אני אקרא ואחייך :)

אביב

"אל תסתכלי עלי כאילו יש לך מה לומר לי

ותנצחי אותי עם החיוך הזה שלך..."

גאה ומאוכזבת ביחד

אף פעם לא ימאס לי לאהוב אותך.

ובאותה מידה לשנוא אותך

הוא מופיע כל פעם מחדש

"נוק נוק,מה קורה?" עם כל האדישות והמילים האלה שהשארתי לו

כואב לי להגיד שאם לא היה קורה כלום זה לא היה נגמר,כי בסופו של דבר זה כבר היה חלש לפני

אני רוצה למחוק את המספר שלך ואת המסנג'ר שלך ולמחוק כל דבר שמזכיר לי אותך

במיוחד עכשיו שיש לך חברה

עידן

זה לא אתה,זה אני.

אביב מיירה .ל.