בלי לחשוב פעמיים אבא הוציא אקדח מהכיס.
לפעמים אני יושב ליידו בזמן שהוא מנקה את האקדח שלו, הפעם זה לא מה שהוא עשה, הפעם, הוא הסתובב בבית עם אקדח טעון.
אני כבר ילד גדול, כבר בן 3, אח גדול של תינוקת בת חודשיים.
אבא מסתובב בבית חולף על פני כל החדרים שוב ושוב ושוב, אני נזכר שאחותי ישנה בעריסה שלה ואז אני שומע יריה,
אבא בטוח לא מנקה את האקדח עכשיו, אמא מבוהלת, צועקת, צורחת ובעיקר תוהה מה קרה.
אבא מבקר גם אותה, הוא יורה בה. אבא שלי ירה באמא שלי! מה הוא חושב לעצמו בכלל?
עכשיו אני כבר עצבני, אבל אבא בא לכיוון שלי גם, אבל אני לא אתחבא, ולא אברח.
אבא יורה גם בי וישר אחריי הוא יורה בעצמו.
המשפחה שלי היא המשפחה הכי בעולם, אבא, אמא אני ואחות קטנה.
אבא ואמא אנשים חשובים, הם שומרים שלא יהיו אנשים רעים במדינה, יש לנו אפילו אקדח וחולצות בצבע תכלת ועל הכתף שלהם יש כזו סיכה שמסמלת כמה הם חשובים.
כל יום מישהו אחר בא לקחת אותי מהגן, ובכל יום שבת נוסעים לטייל במקומות כיפיים.
עכשיו עברנו דירה, לבית חדש קצת אחר מהקודם ורחוק מהחברים שלי ומסבא וסבתא, אבל כמו בבתים חדשים בטח אני אכיר חברים חדשים בגן החדש עם הגננת החדשה שלי.
הפעם אבא לא יכנס לבית החדש, אני כועס עליו, אני אהיה גדול ואני יאמר לו שאני לא רוצה שהוא יכנס ושאני לא מסכים שהוא יעשה את זה שוב, אני יאמר לו להתרחק ממני ומאחותי הקטנה ומאמא, וזה לא שאני לא אוהב אותו! אני מאוד אוהב את אבא! אבל אני לא מוכן לתת לזה לקרות שוב.
עדיף שילך, שיהרוס לעצמו את החיים, בדיוק כמו שהוא הרס את שלי.
ועכשיו, מה שנשאר לי לעשות זה לחשוב על כמה מחורבן העולם יכול להיות, וכמה עצבים וכאב הוא מביא.
והכי כואב..כמה אני לא יכולה לעשות כלום, אפילו אם אני ממש רוצה.
מתקשר לי לסרט שראיתי ממש מקודם- "תעביר את זה הלאה" (מומלץ ביותר) מסופר על ילד בן 11 עם חיים לא משהו שמציע למורה שלו תוכנית שלפיה אנשים יעזרו זה לזה ויצרו שרשרת מעשים טובים שישנו את פני העולם.
רק שהלוואי והיה לי את הכוח הזה, קצת קשה לי לבד.
בתאל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
באטל =]
