לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Someone's watching over me


So I won't give up No I won't break down Sooner than it seems life turns around And I will be strong Even if it all goes wrong When I'm standing in the dark I'll still believe Someone's watching over me

Avatarכינוי:  באטל =]

בת: 33

MSN: 





מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2009

הכל עצוב, הכל רגיל.


מחר האזכרה של אבא, כבר 5 שנים.
עבר כל כך הרבה זמן..ועדיין, רק לפני יומיים הבנתי שלא קרו לי איתו רק דברים טובים.
פעם עשיתי שטות של ילדה קטנה והוא הביא לי סטירה, דודה שלי הייתה שם והיא כעסה עליו נורא ושאלה אותי אם כאב לי..אמרתי לה שלא, זה היה שקר, הייתה לו יד ענקית ועבה, את זה אני זוכרת..כאב לי מאוד, החזקתי את עצמי שלא לבכות בכוונה, מן ילדה גיבורה שכזו.
חוץ מהפעמים שהוא היה אבא אמיתי כזה ואוהב הוא ידע כל מחצית מחדש לצעוק עליי על הציונים שלי הוא אמר שאני לא אקבל יותר כלום אבל הוא לא ידע שאני לא יכולה לעשות הכול לבד,אני צריכה עזרה..צריכה שמישהו ישב איתי אחרי בית הספר וישאל אותי אם היו שיעורים ולבוא לעזור לי ולבדוק שעשיתי, ובכל פעם שקרה דבר רע דאגתי להסתיר את זה..כל הערה שקיבלתי במחברת הראיתי לאמא וביקשתי שלא תספר לאבא כדי שלא יכעס..ואמא היא אטומה כזאת לא ממש אכפת לה..
הייתי בכתה א', ויום אחד אני ואמא הלכנו לקנות אוכל בחוץ וכשחזרתי כל הדברים מהתיק שלי היו מפוזרים על השולחן, הוא מיין את כל הדפים שעשיתי בערימה אחת ואת אלה שעשיתי בערימה נפרדת כמובן שהערימה עם הדפים שלא עשיתי הייתה גדולה בהרבה, אבא שלי כל כך כעס. הוא הכריח אותי לשבת ולעשות את כל הדפים שלא עשיתי..כשכל הזמן הזה הוא ישב וצחק (אני לא בטוחה שהוא צחק באותו זמן אבל אני זוכרת המון סיטואציות כאלה שהוא צחק בהן).
אמא שלי, האדם הכי עצוב בעולם, היא חולמנית כזאת..ודודה שלי אומרת שזה בגלל שאמא שלה לא התייחסה אליה שהיא הייתה קטנה בגלל הסיפור שואה שלה, כשאני שואלת אותה אם זה בגלל זה היא אומרת שאמא שלה כן אהבה אותה,
כשאני חוזרת הבייתה אחרי שבועיים במרכז היא מחכה לי בתחנת רכבת ואפילו לא שמה לב כשאני יוצאת ממנה, היא אפילו לא נותנת לי חיבוק ונשיקה ושואלת איך הייתה הנסיעה, כשאני שם היא לא מצלצלת לשאול מה שלומי והיא לא מבקשת שאני אחזור הביתה לשישי, להפך, כשאני בבית אם אני עושה דבר קטן שלא מוצא חן בעייניה היא צועקת: "בשביל מה חזרת הביתה?! לא צריך אותך פה! תחזרי לכפר סבא!". שלא נדבר על זה שהיא מעולם לא באה לבקר אותי, וכשביקשתי ממנה לבוא היא אמרה שאין לה איך ושהיא לא תיקח יום חופש בשבילי והיא ניתקה לי. בניגוד לאבא מעולם לא היה אכפת לה מהציונים שלי וקיבלתי ממנה חיבוק רק כי הייתה לי סיבה טובה זה תמיד היה: "אוי איזה יופי! את רואה כשאת רוצה להיות ילדה טובה את יכולה, על זה מגיעה לך נשיקה!".
אחרי שאבא הלך היא לא הייתה מוותרת על ההזדמנות להרביץ לי כשלא עשיתי מה שהיא ביקשה, אבל אז לא הייתי פראיירית והחזרתי,
באחת המלחמות היא שברה לי את הבוהן, הלכנו לטראומה והיא ביקשה ממני לא לספר שזה בגללה, אז לא סיפרתי, כי כשאני ביקשתי שלא תספר לאבא..היא לא סיפרה..

החיים שלי הם הכי עצובים בעולם ומאיפה שאני לא מסתכלת על זה, החיים שלי עד היום מוצפים כאב ובדידות, אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני עושה כאן,
אני לא בטוחה למה אני כל כך מתגעגעת לאבא..למה אני בכלל רוצה שהוא יחזור? למה אני מסוגלת להגיד: "אני הילדה של אבא"?

בתאל.
נכתב על ידי באטל =] , 27/10/2009 00:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



5,905
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבאטל =] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על באטל =] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)