היה מאוחר בלילה, אולי לפנות בוקר והסתובבנו לבד בסימטאות.

כשהגענו לירח לא היה שם איש מלבד חבורה של נערים רוסים, שיכורים

ונער אחר, לבדו שוכב על הריצפה.

אחד מנערי החבורה התקרב אליו, לנער שכבר היה חסר אונים,

התכונן ועזר את כל הכוח בגופו, זז צעד אחד אחורה ובחבטה אדירה בעט בראשו.

הוא היה נראה ללא רוח חיים, והחבורה הזיזה אותו הצידה.

האברים שבגופו היו רפויים ונתונים בידי תנועותיו של הנער שתפס בו.

ואז ברגע הם השליכו אותו לריצפה, עם עיניים סגורות וידיים בכיוונים לא הגיוניים.

והלכו, השאירו אותו ספק חי ספק מת, מוטל על הריצפה.

רעד עבר בגופי לשמע צליל החבטה בראש החלול הזה, שכאילו הגיע מהגהנום.

צליל שהפטחתי לא לשמוע יותר לעולם.

השערות סמרו בכל חלק בגופי, צמרמורת בידיים.

ואנחנו, שלושתנו על מול הזוועה,

פוחדות לזוז.

שלכם,

דיאט קולה