היא פקחה את עיניה הכחולות לרווחה. עישוניה הצטמקו מהאור החד שבקע לתוך עיניה ללא אזהרה... האם זו המציאות? או שהיא כבר לא כאן. האם השיגה אותה ידה האפלה של אמה...אותה תמיד ראתה בחלומותיה...אותה תמיד חשה ליידה. מביטה בה בעיניה החומות.."את..את זו שרצחת אותי ילדה"... שנים היא רדפה אותה... היתה מרחפת במיסדרון...ומסתכלת לתוך עיני ביתה...תולה עליה את האשמה. רוצחת – זה כל מה שאמר מבטה.
יום יום היתה ביתה פוקחת את עיניה בבהלה. אותה ילדה שלא קיבלה אהבה כשהיתה קטנה.. אביה שנא אותה. היתה היא משוטטת לבד בעולם..המוות הוא חברה. תמיד מרחף מעליה, לא משנה מה ייקרה או קרה. ידיה הקרות של אמה היו מושטות אליה בדממה. כאילו היתה רוצה שביתה תשוב להיות איתה...לנצח..רק איתה. אך ביתה אף פעם לא וויתרה. למרות צל המוות נאחזה בחיים...וזה הפך למטרתה. אף גבר אף פעם לא הרצה אותה...לא את רצוניה..לא את חלומותיה...לא את הפנטזיות הכי פרועות שלה. היא אף פעם לא ידעה,לא הבינה מהי משמעותה של אהבה. עד שיום אחד...הוא בא. זר. זר ממקום אחר... שהביא איתו את הקסם. הרגש. המבט...הוא היה שונה. בפעם הראשונה היא חוותה את הדבר האמיתי...הוא הרים את שימלתה הדקיקה, חדר לתוכה... היא הרגישה אחרת כשהסתכלה בעניו...ליבה פעם בחוזקה.
אחר כך נירדמו במיטתה בדממה...
היא פקחה את עיניה הכחולות לרווחה. עישוניה הצטמקו מהאור החד שבקע לתוך עיניה ללא אזהרה... היא מיששה את הקצה השני של המיטה. שם הוא כבר לא היה...
הימים שעברו מאז חדרו כסכינים חדות לליבה...בכאבים עזים היא היתה קמה משנתה...אך כבר לא מחלומות על מתים...אמה כבר נשכחה. כל פעם היתה בודקת אם יש דבר מה חדש, איזו שהוא שמועה לגבי אותו זר שאיתו בילתה. כשהבינה שאין יותר למה לצפות, לאט לאט חזרה לחייה ולענייניה. המשיכה לנהל את העיירה, ספרה כספים, החליטה החלטות, לקחה לטיולים את בנה. לימדה אותו לשוט מהר באוניה הקטנה.... כל כך מהר זה היה, עד שהם השיגו את הספינה הגדולה. אך כניראה זה היה מהר מידי...בנה נפל למים, היא קפצה אחריו מוכנה לתת לו את חייה, כל דבר מגופה...היא הרימה אותו למעלה, אך לבדה שקעה...שמעה במעורפל את צעקות בנה ...ראתה שוב את אימה...מושיטה אליה ידיים...אומרת לה את מה שתמיד אמרה...
"דינה...תעזבי את הכל...תבואי איתי. את תיהי בטוחה עכשו...את תיהי בטוחה".
ניראה היה שזוהי שעתה למות...כל חייה עברו במחשבותיה. כל המראות, כל האבדות...כל מי ששהה מסביבה מת לבסוף...ואם הוא לא מת, היא הרגה.
ואז, כמו מתוך חלום, הושטה לעברה יד...מישהו דחף אותה למעלה. היא איבדה את הכרתה...
היא פקחה את עיניה הכחולות לרווחה. עישוניה הצטמקו מהאור החד שבקע לתוך עיניה ללא אזהרה...
היא נגעה בפניו... "ליאו...ליאו שלי...חזרת בעיקבותי...חזרת"....
כשהגיעו סוף סוף לבית, הידהד בראשה עדיין קולה של אימה.
הוא התקרב...הסתכל בעיניה...נישק אותה.
היא הסתכלה בעיניו הירוקות...
"יקר שלי, האם תעזוב שוב"?
ואז שמעה את התשובה...
"אני תמיד אעזוב אותך דינה. אבל תמיד אשוב בחזרה..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
