משפט מאוד הזוי, בהתחשב בעובדה שאני בת 20 לכל היותר, אבל נכון במידה מסוימת. מי לא רוצה להיות יותר צעיר ממה שהוא עכשיו (מהרגע שנגמר התיכון)?
ישבתי וראיתי עם נועה את קלטת טקס הסיום שלנו מי"ב. אז חוץ מזה שכבר מזמן לא נתקפתי עם נועה בהתקף נוסטלגיה - שזה תמיד כיף - גם שמתי לב שהמון השתנה:
1. למדתי שמן תינוקות מהו, ואילו פלאים הוא עושה לשיער מתולתל כמו שלי (אילפתי את המנייאק!).
2. אפשר לומר שגירמתי לי עמוד שדרה נאה וחזק, וכעת אני לא שקועה ברחמים עצמיים ובתקווה של מה שיכול היה להיות.
3. העליתי כמה קילו מיותרים, בייחוד באזור הירכיים, האגן והחזה. אני לא יכולה יותר להיכנס למחוך השחור שבו רקדתי את ריקוד הזוגות (אבל אני תמיד יכולה לנסות ולראות מה יקרה, אולי אם אני אפסיק לנשום...).
בין הדברים שלא השתנו:
1. הביגוד שלי דיי נשאר באותו סגנון (חוץ מחולצת בי"ס, כשזה לא הסווטשירט של פולין זה כבר לא מגניב).
2. הקול שלי נשאר דיי אותו דבר - אני עדיין מזייפת את אותה שורה ששרתי מ-Imagine של ה-beatles.
3. אני עדיין אותה ילדה, בסופו של יום.
החלטות שהחלטתי (בעקבות ושלא בעקבות הסרט):
1. להפסיק לאכול ג'אנק (מזה ירדתי פחות או יותר מרגע שהנחתי רגל בביתי, אבל אולי אני עוד אחזור לעשתונותיי).
2. לחזור לשיטת הנקודות.
3. להתחיל לשטח את הבטן שלי כי אם אני אתן לגיל לעשות את שלו זה עלול רק להידרדר (ואת זה אנחנו לא רוצים - הו לא!).
4. לעבוד גם על הרגליים, אם אפשר (שונאת הליכות, את זה אני אעשה עם מתיחות indoor).
אני מחכה כבר לחורף... רואים לפי העיצוב החדש. וואו, הבלוג הזה עבר תהפוכות דיי רציניות. אני זוכרת את התקופה שהוא היה שחור לגמרי! אכן הייתי בלקרית מגניבה ואפלה, על גבול האנורקסיות ואולי אף מעבר לו (ועם כל כמה שאני מתגעגעת לשקול 52 קילו, אני לא רוצה לעשות את זה ככה שוב לעולם). אני צריכה להתחיל לחיות. חופש שלם עבר עלי כמעט בלי שחייתי את החיים שלי, וכבר התחייבתי לכל מיני דברים (מנחת משפחה באור ירוק, חונכת של שנה א' החדשים). אני מפחדת ששוב לא יתחילו לי את השנה - ועד ראשי האוניברסיטאות כבר שלח לנו מייל מיוחד שאומר בקצרה: "סורי, אין כסף - אין לימודים, ביי."
אבל כל הדאגה והלחץ מהשנה האחרונה ירדו מעלי. הזמן הקשה מכל בתואר הזה לדעתי כבר מאחורי. השנה תהיה יותר קלילה, כך נראה לי. יהיה לי זמן לעצמי, זמן ללי. וכשחושבים על זה - פאק, אני במרחק של שנה מלחזור לביה"ס, הפעם מהצד השני של המתרס בנסיון לגשר בין הצדדים. אני עומדת להיות מורה בספטמבר הבא, וזה מוזר כל כך.
המילים שלו לא יוצאות לי מהראש ברגעים אלו: "מה? להיות מורה? זו העתודה שאת רוצה? אני כבר השלמתי עם זה שתלפיון אני לא אהיה, אבל בחיים לא הייתי מידרדר לרמה כזו." וזה עוד ממשיך עוד ועוד.
עדן - אתה לא חכם במיוחד בקטע הזה. תתפלא, אבל זו כן העתודה שאני רוצה - עכשיו אני יודעת ובטוחה בזה. זה מה שאני רוצה ושלמה איתו. אתה לא תלפיון ובסדר לך עם זה. אני לא עתודאית רגילה ואני מתה על זה. תודה שדרבנת אותי להמשיך - בלי הרצון שלך להראות שאני טועה ואתה צודק, אולי היה לי פחות רצון להראות לעצמי בעיקר, לעולם בכללי, ולך אם בכלל.
ולסיום, בשביל נועה-לי:
עשיתי את זה קצת חפוז, אני מודעת לזה. אולי אני אעבוד על זה גם קצת מבחינה פוטושופית מאוחר יותר... בכל מקרה תהני:
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: סיום. אני סוגרת הרבה מעגלים לאחרונה :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou