The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
מישהו שומע אותי?
השיר הזה דיי מתנגן לי בראש עכשיו. והאמת שאני לא אתפלא אם איש אינו שומע אותי, עם קצב העדכונים המדהים שיש פה. הבלוג הזה הוא בושה לחיים שלי אם ככה אני נוטשת אותו בעיתות מצוקה. אני עכשיו נכנסת למה שנקרא מעגל של חרטה ופגיעה. אני פוגעת, מתחרטת על זה ושוב פוגעת ושוב מתחרטת ושוב ושוב ושוב... זה פשוט יחזור על עצמו עד שאני אחליט להפסיק עם זה. להפסיק עם ההתנצלויות הבלתי פוסקות וכו'.
זהו.
יש כמה דברים חדשים. לאחר שהשלמתי את כל סולם הצרכים של גלייזר (חום וביטחון, תחושת שייכות, וכן הלאה), הגעתי לשלב האחרון והוא הגשמה עצמית.
הגשמה עצמית? - ודאי תשאלו, ואני אענה שכן.
הקץ לדחיות, לאמירות של "אני לא יכולה/אין לי זמן/אין לי כסף": ההורים שלי החליטו לשלם לי על שיעורי גיטרה ועל שיעורי רכיבה. אני חוזרת לדרך שנטשתי אחרי זמן רב של תעייה בין עשבים שוטים. חזרתי לסוסים וחזרתי לגיטרה - שניהם גם יחד. אני כל כך מאושרת!
אני מאושרת שיש לי את הזמן גם לרכוב, גם לנגן, גם לחנוך וגם ללמוד. ואין משהו שהייתי מוכנה לוותר עליו בעד שום הון שבעולם. כולם חשובים לי (טוב, אולי הללמוד פחות ^^).
ואני מתגעגעת לבלוג הזה, כל כך כל כך כל כך. אם יש לי כל כך הרבה זמן פנוי בידיים, אולי אני אתחיל לכתוב בו שוב? האמת שאני לא יודעת עדיין איך אני אסתדר עם כל זה פתאום. הנגינה בטח תדרוש ממני הרבה, הרכיבה פחות והלימודים יותר (וגם החונכות זה לא עסק שהולך ברגל, אני עדיין צריכה לשבור דיסטנס איכשהו עם חלק מהאנשים - עצות בבקשה!!!).
אני מתחילה להשלים עם זה שהקשרים של העבר דיי נותקו מרוב האנשים. אין מה לעשות - החיים ממשיכים ואנשים יכולים לצאת ולחזור מהפריים אבל אין לחזור אחורה. ולאחרונה אני גם לא רוצה לחזור אחורה. כי לאן יש לי לחזור? לאן? - לימים שלי כאובססיבית לגבי ילד שלא החזיר לי אהבה? או אולי לילדות היותר מוקדמת כשהייתי גוש מהלך? או שבעצם לימי התיכוןהעליזים שלי כאנורקסית בהכחשה?
אני באמת לא יודעת למה היה לי הרצון לחזור, ולכן אני לא רוצה לחזור לשם יותר. למרות שבחלק מהזמן היה כיף. נקודה למחשבה: איך יכול להיות למישהי שאימללה את עצמה בתיכון רצון לחזור לאותה תקופה? אולי אני צריכה להוסיף לרשימת התכונות שלי מזוכיסטיות...
אני צריכה לחשוב על הרבה דברים ובראשם: להכין מערך שיעור על אלכוהול ועישון ליום חמישי הבא, ולהכין מערך מפגש למפגש הקבוצתי ביום רביעי הבא. טוב באמת שקבעתי פגישה בלי לדעת עדיין מה אני הולכת לעשות... פשוט מעולה.
ואני עדיין צריכה לקרוא חומר (הסמסטר הזה מסתיים עוד מעט, לאן נעלמו לי השבועות, לאן?!).
שמתי לב לאחרונה שאני בת 20 וחצי. פאקינג 20 וחצי. הבלוג הזה קיים ממתי? מאז שאני בת 15? אני בת 20 וחצי god damn it!!! אני כל כך מזדקנת עד שמישהי שהכרתי כשהיא הייתה בכיתה ח', היום בכיתה י'. עוד שנתיים היא מסיימת בי"ס! ומה איתי? - אני חוזרת לבי"ס עוד שנה. בתקווה שבצפון (טבריה או שלומי - עדיף טבריה), מאשר בדרום.
ואם כבר עסקתי בזה... הלחימה הזו בהחלט מנעה ממני הרבה ראיונות בדרום. אני לא יודעת מה יהיה. אנחנו ארבע בנות שצריכות ללכת לראיונות רק בשני בתי ספר כרגע בגלל המלחמה. זה כאילו שדרום הארץ לא קיים בשבילנו ואני תוהה - מה יהיה? מסכנים כל הילדים שם, מסכנים כל האנשים שם בכלל... מי חשב להתחיל עם המהלך הגאוני הזה?
יש לי בלקאאוט לרגע. העולם דיי מחשיך. הרופאה שלי התקשרה ואמרה שאני צריכה לקבל זריקות B12, כי יש לי 80 כשאמור להיות לי 320 (אני לא יודעת מה זה אומר, אני רק יודעת שזה בסך הכל 25% ממה שאמור להיות לי בגוף, וזה לא משהו בכלל). אמרתי לה שאני אנסה כדורים קודם. אולי אני צריכה לשקול להחליף לכדורים מרוכזים יותר... מי יודע... (אני כל כך יודעת שמטיאס יתפחלץ אם הוא יקרא את זה, מילא, לפחות אני אוכלת יותר מכף אורז בימים אלו, חצי נחמה).
כשהיהיו לי תמונות מהרכיבה אני אעלה לפה, אני לא בטוחה שיש מי שיצלם אותי כרגע (אלון דיי חוזר לצבא עוד מעט, ברגע שיורידו לו את הגבס מהיד...). אני מקווה שיהיו לי תמונות במהרה, אני רוצה לקבע את הרגע בו חזרתי לרכיבה למשך כל חיי!
מספיק להיום...
המילה האהובה עלי לפוסט זה היא: סוסים. my one and true love ויסלח לי אלון, אבל אף אחד לא דוחק סוסים הצידה :).
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou