The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2009
אני מכירה את הציורים שלי
מאז שאני מכירה את עצמי, אני זוכרת שאהבתי סוסים. כל כך אהבתי אותם, עד ששכנעתי את אמא שלי לשבת לידי ולהסביר לי איך לצייר סוסים. יום אחד אני אעלה לפה ציורים של סוסים שציירתי בכיתה א' לפי ההדרכה של אמא. אין צורך לומר שהיא יודעת לצייר הרבה יותר טוב ממה שידעתי כשאני הייתי בכיתה א' :).
אבל אני זוכרת שאפילו בגן ציירתי קוסמות על פגאסוסים מעופפים. המכשפות היו בבגדים כחולים - הסוסים היו סגולים. ואני זוכרת ששעות הייתי שוכבת במיטה לפני השינה ומדמיינת את עצמי מציירת. קודם הייתי מדמיינת את הסוס, את איך שהוא נראה, את איך שהוא עומד ואת איך שהוא מניף את הראש, ואז הייתי מדמיינת את עצמי מעבירה על הדמות קווים בלתי נראים.
לפעמים אפילו הייתי עוצמת עיניים ומזיזה את היד לפי התנועות הדמיוניות שלי, שהיו הופכות סוס דמיוני למציאות דמיונית עם היד באוויר. בבוקר הייתי קמה, הולכת לביה"ס ומציירת את מה שדמיינתי כל הלילה לפני השינה. בבכיתה ו' אפשר להגיד שהסוסים שלי כבר יצאו לא רע.
בכיתה י' הם כבר היו דיי בסדר, ועכשיו אני מרגישה שהשתפרתי עוד יותר.
אני כבר מכירה את הציורים שלי, אני מכירה את הסוסים שלי, את הדמיון ואת היד שלי. אני מרגישה יותר ויותר בטוחה שמה שאני רוצה לצייר אני אוכל, ושכל מה שאני צריכה לעשות זה לדמיין את מה שאני רוצה לצייר.
עכשיו הבעיה היא מוזה. עד שבא לי משהו...
לדוגמה, כבר לפני זמן לא מועט נועה ביקשה ממני לצייר לה משהו למשרד, ואמרתי שאני צריכה לחשוב על מה. לקח לי דיי הרבה זמן לחשוב על זה, אבל היום במקלחת...
פלאשבק...
קמתי בסביבות עשר בערב והלכתי לראות אם כרמל רוצה להתקלח. היא אמרה שלא ממש בא לה, אז התבכיינתי שאף אחת לא רוצה להתקלח איתי ושמשעמם לי לבד, אני לא יכולה לדבר עם עצמי, אני לא יכולה לשיר, אני לא יכולה לספר לעצמי סיפורים... מעיין ניצלה את ההזדמנות כדי לומר שאתמול כשגלי ואני התקלחנו צעקנו כל כך חזק עד שכל המסדרון שמע אותנו... איזו מבוכה - שיחות מקלחת יכולות להיות מאוד אינטימיות והמחשבה על זה שהמסדרון כולו שומע... לא מחשבה מלבבת... בכל מקרה, השלמתי עם זה שאני הולכת להתקלח לבד, והלכתי להתקלח.
פתחתי את המים החמים ואז זה הגיע אלי:
חד קרן, נושא את ראשו למעלה לכיוון הירח, ומביט בערגה. וליד זה הקדשה: "לנועה, באהבה, מלי."
סוף הפלאשבק...
וככה חשבתי על הציור הבא:
ברגע שידעתי בדיוק מה אני רוצה (ובראש שלי סובבתי את הסוס וחשבתי איך לצייר אותו מכל מיני כיוונים, תאמינו לי), זה עבד. זה פשוט עבר מהמוח ליד ואני לא יכולה להפסיק לחשוב - איזו מכונה מופלאה היא הגוף שלנו, שמסוגל גם לחשוב וגם לבצע בדיוק כזה...
אני יודעת שהעין מושחרת - זה מרוב קווים בעיפרון וגם התחלתי לעבור על זה בעט אז בכלל... אבל בסך הכל זה בדיוק מה שרציתי שייצא על הדף בסוף.
זו יצירה שאני באמת שמחה שאני יוצרת, ואני חושבת שלנועה מגיע לא פחות מהכי טוב שאני יכולה ליצור כרגע... (ולא כמו הציור שהכרחתי את עצמי לצייר לה באוקטובר - למרות שהוא לא יצא רע, זה לא משהו שאני מתגאה בו במיוחד).
אני אוהבת את איך שאני מציירת, גם אם זה לא הכי טוב, גם אם זה לא הכי מדויק וגם אם זה לא הכי יפה - זה שלי ואף אחד לא יוכל לקחת ממני את מה שלמדתי לעשות במשך כל חיי, לבדי.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: ציור. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות!
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou