הבטחות, הבטחות, הבטחות... הרבה הבטחות הובטחו לה כשהייתה ילדה קטנה.
שיהיה לה פוני, שיקנו לה כלב, שיהיו לה הרבה חברות בבית החדש, שסבתא תהיה בסדר...
היא ידעה שחלק מההבטחות האלה לא יתגשמו, אבל נטתה להאמין. זו הייתה הבעיה שלה - היא האמינה, וזה לא היה טוב בשבילה. חלק מההבטחות אכן קויימו, וחלק לא, והדבר הרע היה שכאשר הן כן קויימו, היה זה דבר שביום-יום, משום שהיא כבר הייתה בטוחה שההבטחה תקוים, ולכן לא עשתה מזה עניין גדול. אך כשהבטחה לא קויימה, היא לקחה את זה קשה מדי, משום שהיה זה עלבון לאמונה שלה.
כל מכה כזו הפחיתה מהאמונה שלה יותר ויותר, עד שכשהייתה כבר בגיל מבוגר יחסית, לא נשארה בה אמונה. אבל היא לא וויתרה - על מעט האמונה שעוד נשארה בה, היא שמרה. היא כבר לא האמינה שכל הבטחה אכן תקויים, ולכן בכל פעם שהבטיחו וקיימו, היא ראתה בזה משהו מיוחד. היה לזה אפקט הפוך ממה שקרה לה כשהייתה ילדה. ולאט לאט נבנה האמון הזה שוב.
אבל אז, יום אחד הוא התנפץ, כשמישהו הבטיח לה משהו שהוא לא קיים.
זה קשה להבטיח למישהו שתחייה איתו לעד - היא ידעה - והיא ידעה שזה לא תמיד אפשרי ולו רק מכורח המציאות, אבל היא חשבה שאולי למענה ההבטחה הזו דווקא כן תקויים. אבל האדם שהבטיח לה את זה לא יכול היה לקיים את ההבטחה, ואין זה משנה כרגע מה היו הנסיבות. אבל הייתה זו עובדה שהוא אמר לה: "אני לא יכול עם זה יותר, אני לא חושב שאני יכול להישאר איתך לתמיד."
הדבר הזה פגע בה - פגע בה קשה מאוד. וכל האמון שלה התנפץ שוב לרסיסים. היא לא האמינה יותר בדבר. זה היה כמו לשבור את האמון של חייה נאמנה - קשה מאוד לבנות אותו אחר כך.
אבל היה מישהו שרצה לשקם את האמונה הזו שוב, שרצה שיהיה לה טוב. והמישהו הזה הבטיח לה שהפעם זה יהיה רציני - הוא באמת ישמור ויקיים את הבטחתו. אבל היא הייתה ספקנית, לא רצתה להאמין, כדי לא להתאכזב שוב. והזמן עבר. היא נהנתה מהזמן הזה, אבל לקחה הכל כדבר זמני. דבר לא נשאר כמו שרוצים שיישאר לתמיד. דברים משתנים כל הזמן. יעבור עוד מעט זמן, ואז גם הוא יאמר לי שהוא לא יכול לקיים את ההבטחה שלו...
אבל הזמן עבר, ועבר, ועבר, והוא לא הראה כל סימנים שהוא מתכוון להפר את ההבטחה.
"אני צריך לדבר איתך." הוא אמר יום אחד.
"על מה?"
"על ההטחה שהבטחתי לך לפני כמה שנים. את עוד זוכרת?"
הלב שלה ניתר בהפתעה. היא זכרה, ובאותו רגע נצבט ליבה למחשבה שהנה, הגיע הרגע שבו הוא יאמר לה שזה גדול מדי עליו, שהוא לא יכול לעמוד במעמסה, והוא לא יוכל לקיים את ההבטחה.
"כן, אני זוכרת."
להפתעתה הוא ירד על ברכיו. ירד על ברכיו, ואמר לה את המילים שהוא הבטיח שיאמר. המילים שהיא כל כך לא הייתה בטוחה שהוא יאמר.
והוא אמר אותן.
האמון שלה חזר.
נראה לי שבזמן האחרון אני סובלת יותר מדי מעודף השראה. שמישהו יעשה משהו בקשר לזה, אני מרגישה שאני גם כותבת יותר מדי, וגם דברים חסרי שחר! זה אפילו יותר גרוע מאתמול!!!
שמישהו יעשה משהו!
ובעניין אחר לגמרי: היופם - מבחן. טוב - לא היה. רע - אני לא יודעת. שאלות - היו חמש. עשיתי - ארבע. באסה? - indeed... משנה לי? - אני מניחה שבעתיד הלא מאוד קרוב, כשנקבל את המבחנים בחזרה ואני אראה את הציון שלי (שבמקרה הכי טוב יעמוד על 75... תעשו חישוב, אם יש ארבע שאלות שנכנסות לחשבון, ואני עשיתי שלוש מתוכן, כמה נקודות יישארו לי?), כן. כרגע, זה הדבר האחרון שמזיז לי. טוב, אז לא... אז זה כן מזיז לי... באסה, זה ממש מעצבן אותי שסטס ועדן הצליחו בזה כל כך טוב, ורק לי הטיפשה לא הצליחה. לפעמים זה ממש מעצבן שמישהו שיותר טוב ממך אומר בקול שמביע עצב כלל עולמי: "אוף! כמעט הצלחתי לסיים הכל, נשאר לי רק הגרף!" אני לא אומר לכם של מי הציטוט - תוכלו לנחש בעצמכם, או ש... חבל :).
אבל לא נורא, זה רק מבחן אחד בעולם הגדול. הכי הרבה שיכול לקרות זה שאני אכשל וכל העתיד שלי יהרס, נכון? לא big deal :).
מצד שני, מחרתיים יש לי מבחן בכימיה (שאליו, תודה לאל, אני מרגישה קצת יותר מוכנה, דגש על הקצת בבקשה... תודה ^^). ואחרי זה, ביום חמישי, יש לי בוחן בביולוגיה על ווירוסים, חיידקים ושאר ירקות. באסה? כן. בהחלט כן. ועוד משהו - מחר יום הורים. עכשיו, זה אחד מהדברים שאני דווקא הכי אוהבת:
הרי מה עוד יכול להשתוות לתענוג שבבילוי זמן איכות של התלמיד, המורה וההורים יחד? למה שלא יעשו את זה בתור יום היתולי בבריכה מקורה עם חימום?
נאחס... לא יום טוב. קיבלתי 79 בבחינה באנגלית, כי הם החליטו לתת לנו מבחן במתכונת של בחינת בגרות ואף אחד לא ממש היה מוכן למכה כזו (מורים לעתיד, שימו לב! - לא לתת לתלמידיכם האהובים מבחנים במתכונת בגרותית לפני שלימדתם אותם איך בדיוק אמורים לפתור אותם!) היום היא נתנה לנו עוד מבחן, הפעם רק בתור עבודה קטנה כדי לתרגל, והיא כבר אמרה שהיה שיפור גדול. ואני אומרת: נו, לא יכולתם לעשות את זה קודם?!
בלע... נו מילא... אני פה בינתיים עם כאב ראש כזהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה ענק, אחרי המבחן במתמטיקה, ואחרי שלוש שעות אנגלית, ואחרי שעת ספרות (אה, רגע, זה לא נחשב, למחוק מהפרוטוקול!)
אתם יודעים מה הכי מצחיק אותי בכל הקטע הזה? שברשימות שיש לפולה, המחנכת שלי, יש לי את הממוצע הכי גבוה בכיתה (92, זה עדיין לא משהו, בהתחשב בעובדה שיש אנשים אחרים שאני מכירה עם ממוצע של 95, ובשנה שעברה היה לי ממוצע של 94.5... אבל זה כן משהו בהתחשב בעובדה שהרמה כל הזמן עולה והחומר הולך ונהיה קשה). מה שלא מובן לי זה - איך לעזאזל זה קורה, אם הציונים שלי הם לא הכי גבוהים בכיתה באופן כללי?!
נו מילא, לי פשוט תשתוק ותגיד תודה ותסתום ת'פה :].
עד כאן שידוריי להערב.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: מבחן. P: למה? למה?!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou