ננסה, נראה מה ייצא :).
אני בחופש, נשאר לי רק עוד מבחן אחד שאליו אני אתחיל ללמוד כנראה ב-15 או כמה ימים אחר כך. אני חופשייה כציפור!!! יש!
בחמישי הולכים לראות ברונו, ואז לאכול בקינג ג'ורג' בתל אביב. יאמ!
הנה קישור, והנה סיפור:
תחנה
כבר כמה זמן שאני רואה אותה בתחנה כמה מטרים אחרי התחנה שלי. מצחיק, כי אלו תחנות של אותו קו והן נמצאות במרחק של כמה בלוקים אחת משניה. תמיד היא לובשת בגדים ספורטיביים, איזו אימונית וסרט לשיער, נעלי ריצה של נייק או ניו-באלאנס – אני כבר לא זוכר – וסרטי הזעה לידיים. אף פעם לא ראיתי אותה יושבת על הספסלים כמו כל השאר, תמיד היא עומדת ולפעמים עושה מתיחות קטנות ובלתי נראות עם הרגליים או הידיים.
ואני יושב, לפעמים עם הקטור ולפעמיו בלעדיו, אבל יושב. במיוחד בחום הזה קשה לעמוד. מזל שהקטור לא מושך ברצועה, אחרת אפילו לעמוד לא יכולתי. הוא כלב גדול ומסוגל להזיז עגלה עם שני תינוקות בעצמו, אבל הוא רגוע כמו פודל ומתנהג כמו פסל.
לפעמים אני חושב לקחת גם איזה מכנס ונעלי ספורט. אני יודע שיש לי זוג נעליים כאלה במחסן איפשהו, או במגירה של הנעליים מאחורה. פשוט לבוא ולומר לה: "היי, ראיתי שאת בקטע של ספורט אז חשבתי שאולי נוכל לרוץ יחד. אני יוצא הרבה פעמים עם הקטור לרוץ". והיא בטח תשאל מי זה הקטור ואני אוכל לומר לה שזה הסטר האירי שלי. אבל לצערי אין לי מכנסי ספורט, נעליי הספורט שלי הן בערך בגילי ומתפרקות לחתיכות, והקטור לא מסוגל לנוע בקצב מהיר יותר מהליכה כי מתחילות לו בעיות גב ואסור לאמץ אותו יותר מדי. ככה זה עם כלבים גדולים – צריך לדעת שבערך בגיל שש מתחילות איתם הבעיות.
אז בינתיים אני פשוט יושב ומתבונן. מדי פעם חולם בהקיץ, אבל בעיקר מתבונן. לפני שבוע היא צבעה את השיער מחדש לצבע אחר, היא קנתה משקפי שמש חדשות, היא החליפה נעליים כי האחרות התבלו מרוב שימוש. דברים קטנים שאם אתה לא מכיר מישהו עד לפרט האחרון לא תשים לב אליהם. לא שאפשר לומר שאני מכיר אותה, אני לא יודע על איזה צד היא קמה בבוקר, את איזו נעל היא נועלת קודם, מה השמפו האהוב עליה ואיך היא אוהבת את הקפה שלה. היא בכלל אוהבת קפה? אני צריך לדעת את זה כי באחד מהחלומות שלי בהקיץ אני לוקח אותה לבית קפה.
אני יודע שבכל בוקר היא עולה על קו 18 אבל אני לא יודע לאן היא נוסעת, כי חמש דקות אחר כך אני לוקח את קו 6 ודרכינו מתפצלות. לאן כבר אפשר ללכת לרוץ עם קו 18? אולי היא הולכת לחדר כושר, או שהיא בעצם מעדיפה משהו יותר טבעי כמו מסלול ריצה בפארק. אני יכול לדעת הכל על איך שהיא מופיעה בתחנה, אבל כל מה שקורה לפני וכל מה שקורה אחרי הוא תעלומה בשבילי.
פעם אחת ראיתי אותה מביטה בי, אבל יכול להיות שהיא רק הביטה בכיוון כי אחרי שנייה בערך קו 18 יצא מהתחנה שבה אני ישבתי ועבר לתחנה שלה. אז יכול להיות גם שהיא רק הסתכלה על האוטובוס. לפעמים אני כועס על התחבורה הציבורית – מה הטעם לשים שתי תחנות של אותו קו במרחק של כמה בלוקים אחת מהשנייה? זה סתם מציב מחסום בין אנשים.
קו 6 לוקח אותי לקניון. אני אוהב להגיע לשם, לשבת בבית קפה ולקנות את המיוחדת של הבוקר – הפוך כפול ומאפה. אני יודע שזה לא בריא לי, אבל אני לא יכול להימנע מאיזה קרואסון או גביניה או רוגלך עסיסי נוטף קינמון. זה בערך הדבר המתוק היחיד שאני מרשה לעצמי במהלך היום.
אבל מתישהו צריך להפסיק עם ההרגל הזה. אני לא יכול פשוט להסתכל עליה כל בוקר ולא לומר מילה. אז יש לי נעליים מתפרקות, אז מה? אני יכול ללכת ולקנות לי נעליים חדשות, כמה זה כבר יכול לעלות?
כשאני יוצא עם הקטור אנחנו בדרך כלל עולים על קו 6 אבל יורדים קצת לפני הקניון, והולכים לבית קפה בחוץ. כשהקטור היה צעיר יותר ילדים היו באים ומבקשים לרכוב עליו. אם הם היו קטנים מספיק הייתי מושיב אותם עליו ומחזיק בהם כדי שלא ישברו לו את הגב, ואם הם היו גדולים הייתי נותן להם ללטף אותו במקום. עכשיו הוא לא ממש מעניין אף אחד – רזה וחטוב הוא נשאר, אבל הנעורים שלו נעלמו. רוב הזמן הוא פשוט יושב ונוחר מתחת לשולחן המעוצב.
זהו, החלטתי. היום אני קונה נעלי ריצה. את הקטור השארתי בבית הפעם ונסעתי לקניון לבדי – הבוקר היא לבשה את האימונית האפורה ואת סרטי ההזעה השחורים. נכנסתי לחנות למוצרי ספורט וכמעט באותו רגע הוצמד לי מוכר.
"אפשר לעזור לך?"
"אני מחפש נעלי ריצה."
"איזה סוג של נעלי ריצה אתה מחפש?"
"נוחות? אולי למתחילים?"
הזוג הראשון נראה מצועצע מדי – כחול בוהק וצהוב רדיואקטיבי. נעליים שגם מבחינת מראה וגם המחיר שלהן יכלו לגרום לי להתקף לב. אחרי שהסברתי למוכר מה אני מחפש, כבר היה לו קל יותר להציג בפני זו נעליים לבנות עם פסים כחולים במחיר הגיוני. אז קניתי אותן. קניתי גם אימונית וסרטי הזעה – סרט לראש לא הייתי צריך כי אין לי כמעט שיער בימינו. שילמתי על הכל ויצאתי.
הקטור התרגש מהקניות. פעם ראשונה שראיתי אותו מכרכר סביב משהו מאז שהוא הפסיק לאכול מזון יבש של בוגרים ועבר למזון מקופסאות שימורים. הוא לא הפסיק לרחרח ולנבור בבגדים. נתתי לו, איכשהו הייתי צריך לגרום להם להיראות משומשים.
יום למחרת ירדתי למטה אבל במקום להגיע לתחנה שלי, המשכתי את המאתיים מטרים עד התחנה הבאה. הייתי לבוש באימונית ובנעלי הספורט ולמזלי היא עוד לא הגיעה, כך שהיה לי זמן להתכונן. הקטור ישב לידי והסתכל על העולם במבט עייף. ישבנו וחיכינו ונתנו לאוטובוסים לעבור על פנינו בנחת.
בסופו של דבר היא הגיעה, מוכנה לריצה כמו תמיד. כשהבחינה בי וסקרה אותי בפעם הראשונה שאלה:
"אני מכירה אותך?"
"תלוי, איפה את רצה?"
"בגן הציבורי לזכר הבריגדה העשירית."
"אה, כן. רצתי שם בעבר אבל לאחרונה אני מעדיף ללכת לחדר כושר בקניון."
"מזג האוויר לאחרונה יכול להבריח אנשים." היא הסכימה. "אבל התחנה של קו 6 נמצאת במורד הרחוב."
"היה יום יפה היום והתגעגעתי לשבילים אמיתיים."
היא חייכה והביטה על הקטור. "זה הכלב שלך?" שאלה.
"כבר שש שנים."
היא רכנה ללטף אותו.
האוטובוס הגיע ועלינו עליו. הרגשתי קצת בחילה כי ידעתי שאני לא בכושר מספיק טוב כדי לרוץ. לא כל שכן הקטור. מה אעשה איתו? ומה אעשה עם עצמי? התחלתי להרגיש שאולי זה לא היה רעיון כל כך טוב אחרי הכל.
ירדנו בתחנה הקרובה לגן הציבורי, שהייתה רחוקה ממנו כצי קילומטר.
"נוכל לרוץ ביחד." היא אמרה בחיוך.
"אה... כן. אולי נגיע לשם קודם."
המשכנו ללכת. הקטור התחיל להתנשף.
"הוא לא בכושר מה?"
"אי אפשר להכניס כלבים לחדר כושר." התבדחתי.
היא צחקה.
"טוב, מפה אני בדרך כלל מתחילה לרוץ." היא אמרה כשהגענו לשביל הכניסה.
"אה... תתחילי ואני אצטרף אלייך." לעלעתי. הבחילה התעצמה. איך אני אמור לרוץ אם בכל בוקר אני שותה הפוך כפול ונהנה מעוגת שמרים שמנמנה? איך אני אומר לסחוב אם הפעילות הגופנית היחידה שאני עושה היא לעלות לאוטובוס ולרדת ממנו?
"אתה לא באמת אצן." היא פלטה.
"אה..." לא מצאתי את המילים.
"בוא." היא התחילה ללכת לכיוון ספסל בצד השביל. "נשב."
עקבתי אחריה – שמתי לב שזה נעשה הרגל בשבילי. "אני מצט-"
"חכה רגע," היא קטעה אותי בחיוך, "קודם נראה אם יש על מה." התיישבנו. "תתחיל."
"במה?"
"כמו שאני תמיד אומרת לנכדים שלי – בהתחלה."
"ראיתי אותך בתחנת אוטובוס."
"אנחנו מכירים?"
"לא, אני גר במרחק של כמה בלוקים ממך. אבל אני כל בוקר עולה על קו 6 מהתחנה שליד זו שאת לוקחת ממנה את קו 18."
"אז משם אתה מוכר לי..." היא מלמלה.
"אני מקווה שלא הפחדתי אותך."
"לא, בכלל לא. מאז שהילדים עזבו את הבית למדתי להסתדר לבדי."
"אני מכיר אותך כבר דיי הרבה זמן."
"מכיר אותי?"
"כלומר, אני יודע שאת הולכת לרוץ בכל בוקר, ושיש לך עשר אימוניות, כל אחת בצבע ודוגמה שונים."
"מה עוד?"
"חמישה סרטים לשיער, שלושה זוגות של סרטי הזעה."
"אתה רק מסתכל או שגם פרצת ל לדירה ופתחת לי את המגירה של התחתונים?" היא צחקה.
"לא התכוונתי לעקוב אחרייך ככה." הייתי נבוך.
"יש משהו שאתה לא יודע עליי, מר כל יודע?"
"אני לא יודע איך את שותה קפה, או איך את קמה בבוקר, או אם את אוהבת ביצת עין קשה או בינונית או רכה. יש המון שאני לא יודע."
"ומה אני יודעת עליך? רק שאתה עולה על קו 6 כל בוקר, שיש לך סטר אירי ושאתה בעל זיכרון מצוין לגילך."
"אין לי היסטוריה של מחלות מנוונות במשפחה." הערתי.
"ואת זה. אבל ברור לך שאני בחיסרון לעומתך."
"אני יכול לספר לך עליי דברים שאת לא יודעת."
"כמו מה למשל?" אמרה והפנתה את גופה כלפי.
"אני כותב ספרים."
"סופר..." מלמלה. "יש לי נכד שהוא סופר."
"בן כמה הוא?"
"חמש-עשרה. אבל הוא כותב סיפורים שיכולים לעלף אותך."
"אני שותה הפוך כפול ואוכל עוגת שמרים בכל בוקר בבית קפה. כשאני לבדי אז בקניון ואם הקטור איתי אז ליד הקניון."
"אתה לא רץ." היא אמרה.
"רואים עלי?"
"בפעם הבאה שתנסה לעבוד על מישהו, תנתק את הטיקט מהנעליים קודם. ותיתן לסטר שלך להתפלש בבגדים יותר זמן." צחקה.
"לא הייתי צריך לנסות אפילו."
"אתה מאוד מזכיר לי את בעלי, זכרו לברכה." אמרה בטון רך.
"הוא..."
"לפני חמש שנים כבר."
"אני מצטער."
"אין על מה, המשכתי הלאה."
"אני אף פעם לא הייתי נשוי, חוץ מאשר להקטור."
היא צחקה. "אתה צריך לספר לי משהו אמיתי על עצמך, אם אתה מתכוון שנמשיך להיפגש ככה."
"יש לי קטרקט בעין אחת. לכן אני כבר לא כותב הרבה."
"לא נורא, היום יש ניתוחים בשביל להיפטר מזה."
"ואת?"
"השיניים האלה לא באמת שלי." היא חייכה.
"לפחות את לא צריכה ללכת לשיננית ולהיגעל מהפלואור."
השמש עלתה עוד ועוד, ושחררתי את הקטור שהתחיל לטייל לו בנחת ופה ושם לרחרח לשלום כלבים אחרים. כשסיימנו לדבר כבר הייתה שעת צהריים. הזמנתי אותה לבית הקפה ליד הקניון ולקחנו לשם אוטובוס. גיליתי איך היא שותה את הקפה שלה.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: סיפורים. חזרה לי קצת המוזה, אבל אני עוד צריכה לחכות טיפה עד שזה יחזור במלואו...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou