The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
אנחנו גדלים
הנה אנחנו, כבר בני 21-22. אנחנו גדלים. רובנו בוגרים לגילנו - כבר יש לנו עבודה, סיימנו לימודים ברמה של תואר או משהו בסגנון, יש לנו קרקע יציבה מתחת לרגליים. וגם אם לא, לרובנו יש ראש על הכתפיים שגורם לנו לעשות את "הדבר הנכון", בין אם זה להתחיל ללמוד במכללות נחשבות ואוניברסיטאות או בהכנה לקראתן (מכינות ופסיכומטרים). איך זה שאני תמיד מוצאת את עצמי מוקפת באנשים האלה שהם פשוט בוגרים יותר? אני בטוחה שאם היו בונחים את רובנו, היינו כולנו יוצאים מחוננים במידה כזו או אחרת.
אתם בטח שואלים מה זה הפרץ של over הערכה עצמית הזה? טוב, זה פשוט כי זה מה שאני רואה סביבי.
ומצד שני, ההרגשה שלי היא כל כך קשה כרגע, שאני פשוט חייבת למצוא לי משהו שיגרום לי להרגיש שאני לא בזבוז. אני חושבת שדפקתי לעצמי את התואר הראשון. אז תמיד אמרתי שביולוגיה זה מעניין, אבל עד כמה בדיוק? כנראה לא מספיק בשביל להשקיע בזה את כל כולי. הייתי שאננה... המבחן האחרון בו קיבלתי 94 הטיח לי את זה בפרצוף - אם רק הייתי לומדת לכל שאר המבחנים כמו שלמדתי לקראת זה, אולי אפילו הייתי מסיימת את התואר בהצטיינות.
זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי במידה מסוימת - כי לא הגעתי לזה - ועם זאת גם טוב - כי אני יודעת שלא הגעתי לזה מבחירה. אני רק מקווה שהדרך שלי לתואר שני בחינוך לא תיחסם עקב זה.
אבל כל הדאגות האלה הם דברים שוליים, דברים שנמצאים בצד עכשיו כי תואר שני הוא לא בראש מחשבותיי כעת.
מה אני עושה עם קבוצת תלמידי ז' וח' שפשוט לא לומדים? איך משתלטים עליהם? איך יצור כמוני שאיננו אסרטיבי מטבעו מגדל ביצים? איך נעשים סמכותיים? איך?! אני מרגישה כמו ברווזה קטנה ומגעגעת, שלא ממש מצליחה לקבץ את הבייבי ברווזונים שלה. דורשים ממני להיות עצמאית ויצירתית, אבל אני מרגישה שאין לי את הכלים לזה. אני מניחה שזה פשוט משהו שלומדים עם הנסיון. אבל למה אף אחד לא יכול לתת לי מהנסיון שלו?
יהיה מה שיהיה, אני מרגישה שכל טיפת יצירתיות שלי טובעת בים של ריאליות יבשה ואפרורית - אני לא מציירת, אני לא כותבת. אני רק יושבת וקוראת כל היום את מה שטובים וחכמים ממני עשו בשנות חייהם, או לפחות בחלק מהם. אני לא מאמינה שאי פעם הספק הקריאה שלי היה כל כך רב כמו בתקופה האחרונה. וזה גורם לי לחשוב שאני עצלנית. חסרה לי החברה של גלי, עדה וכרמל. הן תמיד יכלו להביט על העבודה שלי, לשאול למה התכוונתי פה ושם, לעזור לי. אני ממש מתגעגעת אליהן. וכמו מטומטמת אני לא מרימה טלפון, לא מודיעה כלום. כמו שתמיד הייתי. כמו שאני גם בטח תמיד אהיה.
ככה מאבדים קשרים לי, כבר גילית את זה בעבר, כבר היית בסרט הזה. את רוצה שזה יחזור על עצמו שוב?
"לא, אני ממש לא רוצה שזה יחזור על עצמו שוב... לבד לי ואני מרגישה רע, אני רוצה בהן וצריכה אותן. אבל אני... אני פשוט לא יודעת מה אני. אני מי שאני וככה אני רגילה להתנהג."
ואת לא חושבת שההתנהגות הזו רק מרחיקה אות יותר?
"כנראה שכן."
ואת תמשיכי בדממת שתיקה הזו. אפילו לדוד לא התקשרת ביום ההולדת שלו.
"נכון."
נכון מה?
"שניהם נכון."
את פאתטית.
"נכון."
אין לך שום דבר לומר חוץ מזה? אין לך לפחות קצת עמוד שדרה?!
"כנראה שלא."
אז אני לא יכולה לעזור לך.
רות,
סוף.
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou