The Silent Gallop
Life is a race, and I cannot keep the pace, so silently I gallop, revealing my trace |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
תחרות סיפורי סוף העולם
משתתפת, תהנו :)
שמש
יש חלומות שנראים כה אמיתיים, שכשהם מתגשמים זה מרגיש כמו דז'ה וו. בגלל זה הייתי בטוחה שמה שעומד לקרות לי כבר קרה אי שם בעבר הלא רחוק במיוחד. כמובן שדבר מכל זה לא היה ולא נברא ואם מישהו יבוא אלי בטענות אני אכחיש בכל וכל, אבל מעשה שהיה כך היה – או לא היה, כמובן:
השמיים נראו כאילו מישהו חסר אחריות זרק גפרור בוער לערמת עצים יבשים – גווני חום, כחול, אדום ולבן הציפו את שדה הראייה מקצה לקצה. עמדתי על שתי רגלי אבל מתחת להן לא היה דבר. כשפקחתי את עיני הרגשתי מעין הרגשה כמו שמרגישים כשמועדים וכל הגוף מצטמרר, גל של קור שעובר מקצה אחד של הגוף לשני במהירות האור. השמים היו כל כך רחבים, האופק כל כך בלתי נגיש, והחיים נראו כאילו הם להבה בגוון השמיים שיכולה לכבות או להתלהט ברגע.
העיניים שלי נדדו מטה וראיתי כרי דשא מוארים בניצוצות של קרני שמש לקראת השקיעה, שהיו מנוקדים פה ושם בכתמי עצים בגודל נמלים. הייתי כל כך גבוהה עד שלא הצלחתי להבחין בבעלי חיים או בהבדל בין צמרתו של עץ אחד לאחר.
ואז, כאילו משום מקום הגיעה רוח קלילה שעל האדמה אולי הייתה מניעה לי רק קצוות שיער מועטים, אך כאן למעלה היא הניעה את כולי לכיוון השמש השוקעת. נעתי על פני מרחקים במהירות הולכת ועולה והצחוק שלי נבלע בזרמי האוויר עד שאפילו אני לא יכולתי לשמוע אותו.
הרוח נחלשה ואותי הדביקה להקת ציפורים ברפרוף מסחרר – מאות ציפורים בבת אחת, מנפנפות בכנפיהן ופולטות קריאות אקזוטיות שכמותן לא שמעתי מפי אף ציפור שהכרתי. התחשק לי כל כך להצטרף אליהן ופרשתי את ידי בנסיון להמשיך בכיוונן. ההפתעה שחיכתה לי הייתה שבמקום ידיים מצאתי את עצמי מנופפת בזוג כנפיים לבנות ורכות. כשניסיתי לפתוח את פי ולצחוק שוב, במקום הקול אליו התרגלתי בקעה ממנו אותה קריאה מוזרה אך מסתורית.
הטיתי את גופי ורכבתי על זרמי הרוח למקומות שלא חלמתי שאראה יחד עם להקת הציפורים. הרגשתי את המשבים מעל ומתחת לכנפי ואת הקרקע החולפת במהירות לרגלי, וחשבתי לעצמי שאין הרגשה טובה מזו. השמש שקעה וזרחה ושקעה שוב ובין יום ליום נחנו במקומות שונים. זו הייתה הרגשה מפחידה ומהנה באחת, לצלול לעבר הקרקע ולחוש את כוח הכבידה מושך יותר ויותר חזק, עד לנסיקה המיוחלת ונפנוף הכנפיים האחרון שגרם לי לנחות כמעט בעצלות על גבי הקרקע. אינני יודעת לאן נענו, מה חיפשנו ולאן כיוונו את מסענו, אבל הלהקה ואני המשכנו בכיוון אחד – אל מקום שקיעת השמש.
ואז בשעת דמדומי ערב הגענו למחוז חפצנו. ראינו אותה – כדור ענק של אדום בוהק – נכנסת בהדר לתוך המים ונבלעת בשצף של אדי קיטור מהבילים שנישאו לגובה מאות מטרים והתיזו על נוצותינו טיפות מים לוהטות שגרמו לנו להירתע אך בלא הצלחה – המשיכה הייתה גדולה מיכולתנו ובעל כורחנו התקרבנו שוב. הגענו למקום שקיעת השמש ובקושי יכולנו להאמין למראה עינינו. ואז, כגוף אחד החלה הלהקה לעוף לעבר השמש, לעבר מפגשה עם המים הרותחים. ראש חץ שהיה אנחנו עט על האדוות והחל להיבלע בתוך האדום הרוחש.
הרגשתי משיכה כה חזקה עד שלא יכולתי להתנגד לה. עפתי עם כל האחרים ולא הנעתי את ראשי לכיוון אחר לרגע. תכלית כל תנועה מחושבת שלי היה להגיע למרכז השמש, לנקודה האדומה ביותר בכל כולה. כקליע המכוון היטב למטרתו טסתי היישר למרכזה, והיא בלעה אותי ואת כל השאר כאילו מעולם לא היו דברים אחרים קיימים, כאילו היה זה הדבר ההגיוני היחידי שהתקיים.
שקענו כולנו בתוך הכדור האדום למעמקים כחולים אדירים, ואני איבדתי מעצמי את כל מה שהיה אני. לא עוד רגליים, לא עיניים, לא כנפיים – דבר. הייתי אני והייתי כולם, ולא היה דבר שיפריד ביני לבינם, אף גבול שיגדיר שפה אני מסתיימת והחוץ לי מתחיל. אולי בכיתי ואולי לא, ואולי לא היו אלו דמעותי שלי כי לא היה דבר שהיה שלי למעשה, כל הדברים היו שלהם ושלי ושל אף אחד.
זמן רב עבר, אינני יודעת כמה זמן, אבל זה נראה היה ארוך כמו נצח. נעתי והשתלבתי והתחככתי בכל כך הרבה אחרים שאיני זוכרת מתי הרגשתי שוב שאני אני. הדבר הראשון שבאמת ראיתי אחר כך היה שמיים אדומים כדם הקרועים בענני כחול ולבן ואופק שהשתרע אי שם לאורך שדה ראייתי. המראה הזה נחקק בראשי וידעתי שאני רוצה להגיע למקור האור העז הזה. זה היה המראה שאותו אנצור במשך כל חיי ואליו אשאף להגיע.
אבל באותו רגע יכולתי רק להתבונן ולהתמוגג מהיופי. רגלי עומדות על עצמן ודבר משמש להן רצפה, בגובה רב כל כך שאינני יכולה להגדירו, והדחף להגיע למקור הלהבה גובר בי מרגע לרגע בעוד רוח סוחפת אותי ולהקת ציפורים בעלות קול מיוחד שלא שמעתי מעולם סובבת אותי. ברגע בו פרשתי את ידי וגיליתי שהן כנפיים, הרגשתי משהו מוזר, כאילו כבר עשיתי זאת פעם בעבר. ואולי הרבה פעמים בעבר, כל כך הרבה פעמים שלזכור את כולן אי אפשר. לעולם.
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou