RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
בסוף השנה
לקראת סוף השנה, הכי טוב זה שילדים אומרים לך: "תודה." אפילו אם זה רק על הציון. אולי אני רק הייתי רוצה לשמוע שיש בזה יותר מאשר זה וזה למעשה לא. אבל עצם העובדה שתלמיד שלי אומר לי "תודה" ולא מקבל את זה כמובן מאליו שאני אתן לו ציון טוב במבחן, זה כבר אומר שיש קצת ריספקט.
ואני מרגישה שהתחברתי. זה נראה כאילו השנה רק התחילה, אבל כשאני מסתכלת לאחור אני רואה כמה הקשר שלנו השתנה - ואני יכולה לומר שבעיקר לטובה. לפחות ככה אני מרגישה עכשיו.
אני יכולה להיות פתוחה איתם יותר, לצחוק יותר, לדרוש שקט ושהם יקיימו (טוב, לפחות הרוב, אלה שהיו איתי מתחילת השנה רצוף בלי הוצאות חוזרות ונשנות שלא טופלו מבעוד מועד).
אולי זה לא אני, אולי זה החומר שנעשה קליל יותר (בכל זאת, עזבנו חלקיקים ועברנו לתאים חיים, ביולוגיה תמיד היה יותר מעניין מכימיה לטעמי, וייתכן שרואים את זה גם בדרך ההוראה שלי). אבל משהו באווירה בכיתה שונה ואני לא מקבלת את זה כמשהו טריוויאלי.
כי אחרי השנה המגעילה שהייתה לי בביה"ס הזה מצד הצוות והעזרה ש(לא)קיבלתי, הייתי מצפה שאני ארגיש כמו כישלון, בערך כמו שהרגשתי בתחילת השנה. אבל אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה שלפחות עם הקבוצה הזו של כיתה ז' עשיתי איזה שינוי, והצלחתי להביא אותם למשהו שאולי הם היו מגיעים אליו גם לבד, אבל עצם זה שאני הבאתי אותם לזה והצלחתי להתחבר אליהם בתהליך אומר משהו.
וטעה היועץ הפדגוגי של "עתידים" כשאמר שאני יוצאת בחוויה שלא הצלחתי מביה"ס הזה. אני לא מרגישה שלא הצלחתי, אני מרגישה שהצלחתי ובגדול. כי למרות הקשיים המקצועיים מבחינת הצוות וההנהלה, הצלחתי לנהל כיתה, הצלחתי להביא את רוב התלמידים בה להישגים משמעותיים תוך שיפור מתמיד מתחילת השנה, והצלחתי להתחבר אליהם ברמה שהם מביטים בי, מחייכים ואומרים לי "תודה", על מה שאני עושה למענם, או "לא התכוונתי, את צודקת" כשהם עושים משהו באמת לא בסדר בשיעור.
אני יצאתי החזקה מהשנה הזו, כי עברה השנה הראשונה של ההוראה שלי ואני לא רוצה לפרוש. עברה השנה הראשונה ואני לא תולשת שיערות ואומרת שהילדים משגעים אותי. עברה שנה ראשונה בתפקיד ואני מרגישה שאני מתחילה באמת באמת לאהוב ילדים - גם את אלה שמפריעים, גם את אלה שלא משתדלים, פשוט כי הם הם.
בשנה הבאה אני אתחיל מחדש, עם צוות חדש ובי"ס חדש והכל חדש ויכול להיות שאני ארגיש אפילו יותר טוב עם עצמי כי הדברים אולי יילכו הרבה יותר טוב. כמובן שיכול להיות ששוב תהיה נפילה, יכול להיות שביה"ס ההוא הוא לא מה שאני מצפה, הרי ברור שזה מה שקרה לי בתחילת השנה הזו. אבל אני מנסה, משתדלת, עושה כמיטב יכולתי ואני מאמינה שאם אני אגיע למקום שבו אני צריכה להיות, אני אהיה טובה פי עשרות מונים ממה שאני עכשיו, ואני כרגע לא מחשיבה את עצמי לנוראית במיוחד.
עברה עלי תקופה בשנה הזו שגרמו לי לחשוב כאילו אני כישלון מוחץ, כאילו אני לא שווה כלום, לא יודעת לעשות כלום וגם אם כן, אף אחד לא מבחין בכך. ואני לא יודעת איך יצאתי מזה, אבל יצאתי. אני מרגישה שאני יכולה, אני יודעת שאני מסוגלת ויש לי הוכחות.
כשני שלישים מהכיתה שלי עברו בהצלחה מבחן מפמ"ר. שליש קיבל ציונים גבוהים מ-80. זה לא הרבה אבל זו התחלה, בהתחשב בתנאים.
אני מרגישה שאני יכולה והתלמידים שלי ככל הנראה יודעים את זה.
שאר הכיתות? מהן אני לומדת איך לתפקד ומה לעשות. ובעיקר מה לא לעשות.
תזכורת לעצמי - יותר דפי עבודה.
סוף שנה שמח לכל התיכוניסטים (למרות שראסמית הוא רק ב-20 לחודש. אתם תשתקו עם הבגרויות שלכם, כולנו שמענו עליכם, תהנו מהחופש שלכם ותעזבו אותנו בשקט ^^).
אני חזקה היום.
שלכם,
לי
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou