RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
שאגת הלביאה
אם הייתי לביאה, הייתי מורידה לו את הפרצוף. מגיעה למגע, מושכת ותולשת מעליו את השכבה העליונה של העור. הטפרים שלי היו נתקעים לו בעיניים ולוקחים גם אותן על הדרך. ככה זה היה יכול להיות אם הייתי לביאה – אתה פלשת לי לטריטוריה ולכן אתה תשלם על כך.
אצל אריות גם ככה הנקבה היא זו שנלחמת את כל המלחמות – היא זו שצדה, היא זו שמחליטה מתי להזדווג, היא זו שנלחמת כדי להגן על החיים שלה ושל הסובבים אותה. ברגע שהוא היה מציב לי רגל בשטח הייתי מתקרבת אליו. הייתי שואגת – שאגה של לביאה מגיעה לדציבלים שהיו גורמים לאדם להתחרש לכמה שניות אם הוא עומד ממש קרוב. אבל כמובן שהשאגה לא תפחיד אותו, הוא בקושי מודע לסובבים אותו. הייתי מתקרבת אליו ומסננת: "תתרחק מפה, זה לא שלך!" אבל גם זה לא היה עוזר, כי הוא רק צבוע טיפש ונטול מחשבה. אז הוא היה חוטף כפה שמנמנה על האוזן, בתקווה שזה מה שירחיק אותו. בסופו של דבר, אחרי שהיצור היה ממשיך וממשיך, הייתי ממש מתעצבנת, שולפת את הטפרים ומכניסה לו אחת ישר ללסת, מורידה אותה לגמרי. עם העיניים. שיראה מה זה, שיתרחק.
הבעיה היא שזה לא הוא ספציפית. ברגע שהייתי גומרת אותו, היו מגיעים עוד צבועים מסריחים וחסרי מוח. הם בסופו של דבר יתנפלו עלינו. והאריה? למה שהוא ינקוף ציפורן? אריות לא נלחמים. אריות מסלקים את הילדים שלהם, אריות מתרבים עם נקבות – ולא משנה עם אילו נקבות – ולאריות אין בעיות עם צבועים. הם יכולים לשבת ולסעוד יחד בכיף על הארוחה שהנקבות צדו ושמספקת להם את החיים. כי אריות לא רואים את המחר, הם רואים רק את הפוטנציאל של היום.
אם הייתי לביאה, כל יום הייתי שואגת. צורחת את נשמתי עד שמיתרי הקול שלי היו גוועים. אני לא צריכה להיות לביאה בשביל זה, האמת. רק למצוא מקום מרוחק ואומץ. אבל אין כאן מקומות מרוחקים – הכל קרוב לכל. אין איפה להיות אפילו קצת מבודד ואם אני אצרח כאן מיד יבואו אנשים וישאלו מה קרה ואם הכל בסדר.
אז השאגה נותרת חנוקה בתוכי, מאכלת אותי כמו חומצה, גורמת לי לבחילה ולעצבים, ולרצון להוריד לאנשים את הפרצוף. חם לי מבפנים אפילו יותר משחם פה מבחוץ ואני מרגישה איך הטריטוריה שלי נלקחת ממני. לא עוד קיצים של ציד ולא עוד גורים עתידיים. הצבועים ישתלטו לי את השטח ויעזבו אותו אפור ונטול חיים, כמו סמרטוט משומש בדלי עם מים דלוחים.
והאריה? מה אכפת לו בכלל. הוא יושב ונהנה מההצגה, חושב שאולי גם ירוויח מזה משהו. אולי צבועים יצודו בשבילו? אולי בעצם הנקבות צדות מעט מדי ממה שהוא צריך, והצבועים יצודו בשבילו יותר?
אף פעם לא ראיתי צבוע צד. הוא אולי יחלוק בנבלה שמצא, אבל הוא בסופו של דבר יבקש שתצוד בשבילו. לא סתם קוראים להם צבועים. ברור שבהתחלה הם יקדמו את האריה בברכה – הוא הרי חזק מהם בכל אופן שאפשר להסתכל בו – אבל אחרי שיחלקו איתו ממזונם מספיק, הם יצפו שהוא יעשה את כל העבודה. אבל האריה לא צד, הנקבות הן אלה שצדות. וכשהמצב יגיע לכדי כך, כבר לא יהיו יותר נקבות בסביבה. לא יהיה מי שיצוד בשביל האריה ואז מה יעשו הצבועים? מן הסתם הם יעזבו. הם ימצאו מה לאכול, אבל איזו לביאה תרצה אריה כחוש מימים ללא מזון? איזו לביאה תרצה אריה שהיא לא תוכל להזדווג איתו ולהביא עמו צאצאים? איזו לביאה תרצה אריה שהסתובב עם צבועים?
מטרד שעדיף להרוג כבר בהתחלה. לשסף, לכרות, לבעוט החוצה מהטריטוריה. זה לא העולם של הצבועים שזו זכותם לחדור אליו, מצדי שיישארו בחוץ.
אם הייתי לביאה הייתי עושה את זה. אבל אני לא, ואנחנו לא אריות, אנחנו בני אדם. והאריה האנושי חושב שהוא יודע הכל ושהחלטותיו לא משפיעות על הלביאות האנושיות באשר אלו יהיו. הייתי אומרת שמצדי שיסתובב עם הצבועים האנושיים, אבל זו אמירה כואבת מדי במיוחד כי אני לא מאמינה בה. אז מה לביאה אנושית אמורה לעשות? אולי למצוא מקום ולשאוג? אולי לחפש אריה אחר? אולי לנסות ובכל זאת לסלק את הצבועים? ואולי מאחר ואנחנו לביאות אנושיות, פשוט להישאר ולראות מה קורה? אולי האריה האנושי יחליט לצוד לבדו, אולי הוא יחליט לבעוט לצבועים בתחת ולהעיף אותם לקיבינימט לבדו, כמו שבטבע האריות האמיתיים מעיפים את הגורים שלהם? ואולי לא. אולי האריה יחליט למצוא נקבה שתסתובב עם צבועים? אולי הוא יפנה את השאגות לנקבה ויסלק אותה? אולי הוא פשוט יגיד לה שתישאר לשבת איפה שהיא ולצפות כי זה בכלל לא קשור אליה? ברגע שהיא תנסה לשאוג הוא ישאג חזק יותר – שאגה של אריה חזקה משאגה של לביאה למרות שאין לו ממש מה לעשות איתה. אבל זה יהיה כואב מדי לראות. אז מה לביאה אנושית אמורה לעשות?!
אני שוב לא אוכלת, אין תיאבון. אלון אמר לי לכתוב סיפור, אז כתבתי.
שלכם,
hanyou
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou