אז כן, אמנם החופש עצמו נגמר אבל כמו שאפשר לראות, הבלוג שלי הופרט ועכשיו הוא יקבל עוד פחות כניסות מבדרך כלל. זה היה צעד לא פשוט לבחור לעשות כי זה בכל זאת מוריד את רמות החשיפה שלו. אבל החלטתי שלא כל כך חשובה לי רמת החשיפה כמו העובדה שיהיה לי מקום לכתוב בו את שעל ליבי. לא יכולתי לעשות את זה כל עוד הוא היה חופשי ומאושר לו ברשת הגדולה, מהפחד שתלמידים יעלו עליו. אז עכשיו הוא רק שלי ושלכם, החברים שלי שביקשו או יבקשו אישור לקרוא את המחשבות מעוררות ההשראה שלי.
אני מניחה שזה קצת חסר טעם להפציר בכם לבקש אישור קריאה כי מי שקורא את זה ממילא כבר קיבל. אבל אם אתם יודעים על מישהו שיוכל להתעניין ואין לו קשר כלשהו עם אורט שלומי או עם שלומי, אין לי בעיה לאשר.
אני מקווה שהדבר אומר שאתחיל לכתוב פה לעיתים יותר קרובות, עכשיו שכבר אין שום דבר שיסתום לי את הפה.
אולי אני אפילו אוכל לחזור להיות קצת ילדותית.
אני שמחה שבחרתי באופציה של הפרטה, כל כך לא הייתי רוצה לראות את כל הזכרונות שלי הולכים לאבדון האינטרנטי. יש פה כל כך הרבה פוסטים של דברים שהזיכרון האישי שלי לא מאפשר לי להחזיק (הו, כמה נחמד לי שיש לי זיכרון דיגיטלי ששומר את כל מה שלי עדיף לשכוח).
סוף סוף חופש דיבור וכתיבה.
רק חבל שאם ארצה להשתתף בתחרויות סיפורים אהיה חייבת לפתוח בלוג מיוחד לשם כך... לא שיש הרבה בזמן האחרון, אבל מילא.
מהאירועים האחרונים שחוויתי:
1. הופעה של ברי סחרוף.
2. החלפת מפקדים (מטובה לגרועהההה).
3. יציאה למופעי רחוב בבת ים (אכזבה אם לומר את האמת, היינו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון).
4. הופעת ריקודים איריים (שולטטטט! קניתי דיסק).
5. הכנת פרלינים (הו כה טעים!!!) אצל ניר בבית.
6. הכרת חברה טובה חדשה (תודה לך אלון!).
7. קבלת החלטה להיות אסרטיבית ללא פחד. אני הולכת להציב אולטימטום לאיל שאם הוא לא מתחייב לי להגיש לבגרות בשנה הבאה אני לא מתחייבת להיות כאן בשנה הבאה.
8. בהמשך ל-7, אם איל יקבל את האולטימטום (ואולי לפני שאני אעמיד אותו), להציע הקמת מגמה לביולוגיה באורט שלומי.
9. בלי קשר, להציע לפתוח סדנת כתיבה להעצמה אישית בביה"ס.
רשימה לא עגולה (אין 10), אבל אני מוכנה לחיות איתה ככה.
הייתה לי שיחה רצינית עם ההורים שלי שאמרו לי שיהיה לי גב לא משנה מה אחליט לעשות, הן מבחינה רגשית/נפשית והן מבחינה כלכלית (תואר שני, תואר ראשון נוסף). אני מרוצה, זה מוריד לי את הדאגה של "ומה אם יעיפו אותי מהפרוייקט על חוצפה ודרישות שלא במקום?" אני אנסה, מקסימום אני אסיים שנתיים של כל בחורה בצבא ואפסול תפקיד ואצא לאזרחות כאחד האדם. לא תמיד אני חייבת להיות so fucking special, וגם אם כן, אולי לעזוב תהיה הדרך שלי להיות מיוחדת.
לתחילת דרך חיים חדשה:
לחיים!
שלכם,
לי, שיכולה לכתוב את השם שלה בלי לחשוב על מי לעזאזל יקרא את זה. god, ההרגשה של ההפרטה הזו היא כמו לדעת שאין אף אחד בבית, להתפשט ולרוץ עירומה ולצרוח i'm queen of the WORLD!!!! ואכן זה כך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou