The Silent Gallop

אני עושה עם עצמי תרגיל.

המורה שלי לרכיבה כל הזמן עובדת איתי על הישיבה שלי, זה אחד הדברים שאני הכי צריכה לתקן כי מאז שהייתי ביסודי והתפתחתי מוקדם יותר מכולם התרגלתי ללכת עקום: הכתפיים זרוקות קדימה כדי להסתיר והעיניים - ברצפה.

זה נשאר ככה סוג של עד היום, למרות שהיום אני כבר לא מתביישת. אבל עמוד השדרה שלי לא יודע את זה, הוא רק יודע איך הוא התפתח כשהוא היה קטן והוא התפתח עקום. לעיניים שלי אין לי תירוצים, פשוט התרגלתי ללכת ככה מחשש שאני אדרוך במקום הלא נכון ואפול.

"מי שמסתכל על החול, בסוף יפגוש את החול." משפט של המורה שלי. צודקת. זה לא שאם לא מסתכלים עליו לא נופלים - נופלים! אבל לפחות אני יודעת שזה משהו רגעי שלא ישפיע על ההתקדמות שלי. זו נפילה מינורית. אני יכולה להסתכל אז למטה, לתקן ולחזור להביט למרחק.

פילוסופיה בגרוש, אבל היא נכונה, סוג של.

כל הזמן אנחנו עובדות על זה שהסנטר יהיה למעלה, שהעיניים יסתכלו הכי רחוק שאפשר לראות ולהרגיש את הדרך.

המצחיק הוא שדווקא במחשב אני מקלידה עיוורת, מביטה רק על המסך ולא למטה, על האותיות. אולי אני יכולה להקביל את זה גם לכאן?

אז אני מנסה. ברכיבה אני מנסה להרגיש מה הסוס עושה במקום להסתכל עליו ועכשיו אני מתחילה גם בהליכות שלי סתם ככה ברחוב:

להרים את הסנטר, לקחת כתפיים אחורה, להביט לנקודת ייחוס במרחק, להרגיש את הדרך. עדיין לא נפלתי.

אבל, אם כבר להביט למעלה, למה לא עד השמיים?

אולי כי אנחנו מפחדים שנלך בהם לאיבוד.

למרות שאם כבר משהו, אז השמיים הם הכי יפים, במיוחד כשיש בהם ענן או שניים.

אולי אני אקח את זה צעד קדימה - במקום להביט על הכאן והעכשיו שהוא לא הכי הכי, אני אביט לנקודת ייחוס, אעבור את הדרך צעד צעד ואתקן נפילות מינוריות. במקום לרצות להגיע לסוף עכשיו, אני אסתכל רחוק לקצה הדרך ואמדוד את ההתקדמות שלי לפי ההרגשה.

אולי זה יעזור.

שלכם,

לי