ביום שישי האחרון הגעתי הביתה וים סיפר לי שבאג נדרס והוא אצל וטרינר בטיפול. הייתי בטוחה שמדובר במשהו קליל ולא נורא בכלל, כמו שבדרך כלל קורה עם הכלבים שלי (תמיד צחקנו על זה שהם כל כך קטנים עד שהם נכנסים בחריצים של הגלגלים ולכן לא קורה להם כלום).
בין שישי לשבת באג היה בתוך הבית, ורצינו לראות שהוא עובר את הסופ"ש לפני שאנחנו מתחילים טיפול. אז ידעו שיש לו שברים באגן, ברגל ובזנב. ביום ראשון לקחנו אותו לבדיקות נוספות, ואז גילו שצינורית השתן שלו קרועה אבל לא דולפת, מה שהעיד על אופציה לבעיה נוירולוגית.
וזו הייתה הבעייה העיקרית. כי ניתוחי תיקון עלולים להגיע לעלות של 12 אלף ש"ח, מבלי בכלל לדעת אם הכלב יוכל לעמוד בהם או לעבור אותם, ואם יוכל לשלוט בצרכים שלו אח"כ. ייתכן שלאחר הניתוחים היינו צריכים להרדים אותו ואז הכסף היה נזרק. תוסיפו לזה את זה שבאג כבר היה בן 13 - ולמרות שלא נראה שהוא הבין את זה לפי איך שהוא התנהג, זה נחשב גיל מבוגר מאוד אפילו לפינצ'ר. הסיכויים היו קלושים, והווטרינרית אמרה שבמצב הזה כל נסיון לטפל ולגרור אותו עוד יהיה סבל בשבילו.
אז עמדנו שם כל המשפחה מסביב לבאג והחלטנו פה אחד שהכאב שלו לא שווה את הסיכוי שהוא יחיה עם בעיות תמידיות במתן צרכים, ושזו לא איכות חיים שתהיה שווה את הסבל שיעבור. והרדמנו אותו.
אחר כך לקחנו אותו וקברנו אותו ליד הבית שלנו. הייתי בסוג של הלם אני חושבת. בכיתי קצת אבל לא נראה לי שממש תפסתי איזו החלטה לקחתי לגבי חבר יקר שנולד אצלי לפני 13 שנים.
הוא היה הגור הזכר היחיד והיו לו 3 אחיות. הוא היה כלב רגיש - אחרי שמסרנו את כל הגורות מצאנו גם לו בית אצל מישהו מהכיתה שלי שהיה חבר שלי, אבל באג לא יכול היה להיפרד מאמא שלו ולא הפסיק לבכות במשך שבוע שלם. אמא של החבר הזה התייאשה והחזירה את באג אלינו. מאז עברו השנים ובאג גדל והזדקן אצלנו, ובלי לשים לב הוא נהיה בן 13, עם התנהגות של בן 3.
כשהייתי חוזרת הביתה אחרי שבוע באוניברסיטה (ואח"כ בצפת, ואח"כ בשלומי), הוא היה רץ וקופץ עלי ונותן את הקול המוזר שלו - חצי יללה וחצי נביחה - מין קולות קצרים וחדים כאלה, ממש כאילו הוא מספר לי מה עבר עליו בשבוע האחרון (אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל זה מה שהוא היה עושה). כשהיה עובר אוטו גלידה בשכונה הוא היה מיילל עם המוזיקה שלו במקומות קבועים (הוא היה מבין את מבנה המנגינה!).
ועכשיו הוא איננו. צ'יפ עוד אצלנו, היא מחפשת אותו כי היא לא ממש מבינה לאן הבן שלה נעלם. החלטנו שנכניס אותה הביתה כשאנחנו נמצאים כדי שלא תהיה לבד ושלא יהיה לה קר בלילה. בדרך כלל הם היו מחממים אחד את השנייה, אבל עכשיו היא נשארה לבד.
אמא שלי אמרה שאחריה היא לא רוצה יותר כלבים. אני אומרת שקצת מוקדם להחליט, אבל אני בטוח ארצה (גם אם זה כבר יהיה כשיהיה לי בית משלי). בינתיים אנחנו משתדלים לתת לה הרבה הרבה תשומת לב ולהיות איתה כמה שיותר. כשאני אגיע הביתה מן הסתם גם אני אהיה איתה הרבה יותר מבדרך כלל.
ועצוב לי וחבל לי וכעסתי ובכיתי ומה לא. ביום ראשון לקחתי יום ד' מהמפקדת כדי להיות בבית ברגע ההכרעה. ביום שני הגעתי לביה"ס אבל התיישבתי בחדר המורים ולא יכולתי להפסיק לבכות, אז מצאו לי ברגע מחליפים ואחת מהמורות שגרות בשלומי לקחה אותי לדירה. התקלחתי והלכתי לישון בשעה 15:00, והתעוררתי ב-8:00 בבוקר שלמחרת, חזקה יותר אבל עדיין עצובה.
זה כמו לקרוע חתיכה מהלב, זה כמו לקחת זיכרונות ולהחיות אותם במקום המציאות. זה כמו לאבד קרוב משפחה...
וזה קשה מאוד.
הלילה חלמתי עליו. חלמתי שלמרות שהוא כבר איננו אני רואה אותו משחק עם צ'יפ בחצר, ואני הולכת לומר את זה לאמא שלי ואז שתינו יושבות על המדרגות בבית ומתחילות לבכות, כשאני מלטפת לו את הפרווה, למרות שלמעשה הוא לא כאן יותר.
מעניין מה זה אומר? אולי שאני לא רוצה להרפות?
תמונה של באג
שלכם,
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou