בצער רב וביגון קודר, אני נאלצת להודיע על סוף עידן הכבלים הדיגיטליים.
זהו, לא עוד לוגי, הקץ לביפ, אין יותר גיא פינס...
עכשיו...
עכשיו זה רק...
yes.
הייתי היום בביה"ס עד חמש בערך כי היה לנו שיעורי עזר במתמטיקה וחשבתי שאם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק (מה שהסתבר כטעות, לאחר מכן...).
במשך כל השעה וחצי הללו, אני נאבקתי בתרגילים, ואז צפיתי בבלה פותרת אותם יפה יפה על הלוח.
מוקדם יותר באותו יום, בשיעור שני (ביולוגיה), לאחר שאני ורבים אחרים מהשכבה אספנו ניירות של התיכופוניסט שהיו פזורים על הדשא מאתמול (אנשים חכמים חשבו שניירות מתנדפים בלילה), אני ישבתי בכיתה והכנתי סוסי אוריגמי מעטיפה של שוקלוד חלב עם עדשים, בעוד המורה מסבירה על פיוניות, עצה, שיפה וחיות אחרות :). (זה היה משפט נורא ארוך או שנדמה לי?!?!) הסוסים הללו שרדו איתי את כל יום הלימודים, ובשעה חמש לערך, סוף היום, חשבתי לתת להם ללכת למקום טוב יותר.
"היי בלה."
"כן?" היא אמרה והסתכלה עלי.
"את רוצה סוסים?" שאלתי.
"לא."
O_O?!
"אבל... אבל... אבל למה לא?"
"נו טוף, מה אני אעשה עם סוסים?"
חטפתי הלם לאפאנים! זה היה כזה ייבוש!
אוף... באותו רגע הרגשתי באמת כאילו שלא אכפת לה ממני... אוף... היא שונאת אותי, נכון?
ואחרי זה ראיתי גם את המורה לספורט - היא הייתה בישיבה ויצאה להביא אוכל מהשער הראשי, וגם נועה, ליאל ואני הלכנו מאותו כיוון, אז התלווינו אליה.
"היי שולה, אולי את רוצה סוסים?"
"בתור מרוקאית אני לא רוצה."
עוד ייבוש... מה יש למורים ממני? למה הם כל כך אנטי אליי?
אוף...
וגם חשבתי שעדן כועס עלי, אבל מסתבר שלא...
"אז מה קורה?" הוא שאל אותי באיזהשהו שלב בשיחה שלנו היום בערב.
"אני לא יודעת... בעצם התקשרתי לבדוק מה קורה איתך." כן, באמת התקשרתי לבדוק מה קורה איתו, לא הצלחתי להבין אם הוא כן כעס עלי או לא... בביה"ס שאלתי אותו אם הוא נשאר עד חמש, והוא ענה במין "לא" קצר רוח שכזה. אבל אחרי זה, כשהסתיימה השעה האחרונה של מתמטיקה שהוא כן נשאר (שלוש וחצי), הוא בא אלי, שאל אותי אם אני נשארת, וכשאמרתי לו שכן, אז הוא נישק אותי והלך. זה היה ממש מבלבל... בחזרה לשיחה:
"איתי?"
"כן... לא הצלחתי להבין בסוף אם אתה כועס עלי או לא..."
"כועס עלייך? לא! ממש ממש לא."
"אתה בטוח?"
"למה שאני אכעס עלייך?"
"אני לא יודעת, ה'לא' שאמרת היה נורא... קצר רוח כזה..."
"יכול להיות שהייתי מוטרד בגלל משהו... תלוי באמצע מה הייתי."
"אה..."
"אבל לא, דווקא היום ממש לא כעסתי עלייך."
"בעוד שבשאר הימים..." אמרתי בציניות.
"בשאר הימים אני משוגע עלייך."
איייייק!!!!!!!!!!! ^^
"אתה חמוד :)"
אני כל כך אוהבת אותו,כל כך כל כך!
"אוף..."
"מה קרה?"
דפקתי שיעול. "אני חושבת שנעשיתי חולה..."
"למה?"
"הלכתי היום הביתה ברגל, כי היו פה מתקינים של yes ואמא שלי לא רצתה להשאיר אותם פה לבד כי הם מסוג האנשים שמסבירים לך ככה איך להפעיל את הממיר: 'אז בֹּה זה הכפתור של האַדלקה, וכאן את לוחסֶת בְּלֵיי' - לא סוג האנשים שאתה רוצה להשאיר בבית לבד..." ~הערה: המבטא אמור להיות מבטא ערפי כפד.~
"אהה..."
"כן, ונראה לי שקצת כואב לי הגרון..."
"אז אל..."
"אל..."
"אל..."
"אל... אל מה?"
"אל תגרמי לעצמך."
"מה?"
"את יודעת על מה אני מדבר."
"על מה אתה מדבר?"
"את יודעת."
"לא אני לא. לא לגרום לעצמי מה?"
"אל תגרמי לעצמך... אל תגרמי לעצמך."
"אתה לא במקרה עסוק במחשב כל כך עד שאתה חוזר על עצמך בלי לזכור מה אמרת, נכון?" שאלתי בחשד.
"אז רגע, הנה אני מכבה את המסך."
"נו?"
"אל תגרמי לעצמך... את יודעת, נו... אל תגרמי לעצמך לעשות יותר ממה שאת יכולה ולא להפסיק עד שאת כמעט מתעלפת."
"אני עושה את זה?"
"כל הזמן."
"באמת?"
"אהה."
"לא אני לא!"
"אוהו..."
"זה קורה לי רק בספורט, ורק כשאני רצה, וכבר חודש שלא רצנו!"
"זה לא קורה רק בספורט."
"אני לא עושה דברים שאני יודעת שאני לא יכולה לעשות."
"אהה. אז פה נכנס הקטע של מה נחשב בעינייך כמשהו שאת יכולה לעשות."
"כל עוד אני חושבת בראש צלול בזמן שאני עושה את זה?"
"את מבינה על מה אני מדבר?"
"אל תדאג, יהיה בסדר."
ואז אח שלי נכנס ורצה לאכול, אז עדן ואני הרצנו כמה בדיחות שוביניסטיות נוסח: 'מה זה שתי המרצפות ליד הכיור במטבח? - מעמד האישה'; 'למה יש חלון מול הכיור במטבח? - כדי שלאישה תהיה השקפת עולם'; 'משאית דרסה אישה, מי אשם? - האישה, מה היא עושה מחוץ למטבח?!'; 'אופנוע דרס אישה, מי אשם? - האופנוען, מה הוא עושה בתוך המטבח?!' וכיו"ב.
ותיבלנו בקצת "אני אוהב/ת אותך" בסוף :).
אני באמת באמת אוהבת אותו...
אז זהו... עכשיו יש לי yes, ואין לי ביפ, אבל יש לי yesanime...
נו מילא.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: שיעול. שוב הגרוב ישוב...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou