אני אתחיל במה שקרה אתמול כי אני רוצה לתת לזה את המקום שמגיע לזה.
הבית של חברה שלי נפגע אתמול במתקפה על הדרום. גם אבא שלה נפגע באורח קל-בינוני. כששמעתי את זה נכנסתי ממש ללחץ אבל אחרי זה שמעתי בחדשות שמצבו השתפר. אני
מקווה שהכל יהיה בסדר ועוקבת מרחוק כדי לא להפריע לתהליך...
באופן כמעט מיידי אחרי שהיא שלחה לי את ה-SMS התקשרתי כדי לברר על מה בדיוק מדובר. היינו בדרך להפגנה בת"א ולא היינו מעודכנים בחדשות על נפילות הגראדים. דיברתי איתה כמה דקות עד שהיא הייתה צריכה ללכת אבל הייתה לי בחילה רק מאיך שהיא נשמעה. זה נשמע כל כך רחוק - גראדים שנופלים על בתים, שמרסקים אנשים, מכוניות ובתים ללא הבחנה. זה נשמע לא קשור לנו שגרים במרכז ובצפון (אם כי גם בצפון חטפו לא מעט אז הם עוד יכולים להזדהות, גם אם לא ברגע זה ממש). זה נשמע מרוחק - עד שזה קורה חלילה למישהו קרוב. אז זה נהפך להיות אישי. כל כך עצוב לי שמתוך כל המקומות שהגראד הזה יכול היה ליפול בהם, הוא נפל דווקא בקרבתם. ולא אכפת לי כמה מגעיל זה נשמע. הייתי מעדיפה שזה ייפול על מישהו שאני לא מכירה מאשר עליה. וכל המתייפייפים שלא יתחילו לצרוח כי גם הם היו מעדיפים שזה לא יקרה בחצר שלהם או של מישהו שהם מכירים ואוהבים.
הייתי רוצה שזה לא יקרה, אבל זה קרה ואין מה לעשות נגד זה, רק לקוות ולעשות מה שאפשר כדי לעזור לאנשים לצאת מהמצב שאליו נקלעו, פיזית ונפשית. ולהודות לכל מה שלא יהיה שהנזק לא היה חמור יותר.
אני מקווה שהם יצאו מזה בקלות יחסית ושהלחץ המנטלי שזה מפעיל לא יהיה קשה מדי מנשוא.
אני יודעת שאת קוראת פה לפעמים - כתבתי לך את זה בהודעה ואני כותבת את זה שוב עכשיו: כל מה שאוכל לעשות - אעשה בשביל לעזור.
ובנושאים שונים לחלוטין ולא קשורים:
אלון התחיל היום ללמוד באוניברסיטת תל אביב. איזה כיף לו! אני ממש מקנאה בו (למרות שלא בתחום שהוא לומד, זה דיי חפירות).
לי היה יום מהגיהנום.
ישבתי במשך 10 דקות מול נגדת שהיא גם נציגת היוהל"ן שלנו שהיא גם השלמת שלנו - בקיצור זו שאחראית על הזנות התואר וההשתלמויות שלנו - וניסיתי להסביר לה שלמרות שאין על תעודת התואר שלי ת.ז., הבאתי גם טופס זכאות לתואר (שהראיתי לה בפנים חתום ומצולם), שעליו כן יש ת.ז. שלי. היא התעקשה להגיד שזה לא מספיק ואני צריכה לבקש מהאוניברסיטה שתדפיס לי דיפלומה חדשה (במטוטא), שעליה כן יש את ת.ז. שלי... Face palm רציני.
היא המשיכה להתעקש ואפילו נתנה לי טלפון של אחד אלכס משהו שכן שלח את הטופס הנכון. התקשרתי אליו והוא אמר לי:
"כן נו, טופס זכאות לתואר, את צריכה לבקש שיפקססו לך את זה."
"אבל כבר יש לי כזה."
"אז זה צריך לעבוד."
"אבל היא אמרה שלא. אני יכולה לתת לך לדבר איתה?"
"בסדר."
עשיתי את חצי הדרך בחזרה לבניין שעזבתי בתחושה מגעילה.
"הוא אומר שזה הטופס שצריך." אמרתי והצגתי לה את הטופס זכאות שוב.
"זה לא."
"דברי איתו."
היא דיברה איתו, השתיקה אותו במגעילות ואז החזירה לי אותו והוא אמר שהוא יפקסס לי את הטופס.
הפקס לא עבד.
שניהם.
ואז מישהו עזר לי והפקס כן עבד והפלא ופלא, הטופס שהוא שלח היה בדיוק מה ששמתי לה מתחת לאף!
חזרתי אליה.
"זה הטופס שהוא שלח." הצגתי בפניה את הממצאים.
"נו ו-?"
"וזה מה שנתתי לך."
"אה, באמת?"
"כן, באמת."
"טוב, אז אני אקח את זה, אבל לא את הדיפלומה עצמה אחרת זה יחזור והם לא יקבלו את זה."
"טופס זכאות לתואר תופס יותר מדיפלומה?!" שאלתי כלא מאמינה.
"אני חושבת שכן, אני לא אקח סיכון עם זה."
Major Facepalm...
וזה אחרי ששני סרנים אצלנו מצאו אקדח סיכות והתחילו לשחק בו לאורך כל היום. אחד מהם תקע לעצמו סיכה בקרחת. השני פשוט צחק עליו. הם נראו כמו שרוך וברוך...
אמרתי להם שהם יפגעו במישהו, רוב הסיכויים בעצמם.
הייתי בחדר עם קצין אחר כששמעתי צרחת כאב שהידהדה לאורך כל המסדרונות וצווחות צחוק בלתי מרוסנות. כמובן שגם אני התחלתי לצחוק ובאתי לשם בפרצוף של "אמרתי לכם..."
מוקדם יותר ביקשתי מאחד מהחיילים של לוגיסטיקה שייקח להם את זה מהיד. הוא מיהר לשים כיסא בינו לבינם ואמר לי:
"אני מפחד, הם כבר פגעו לי באשך אחד..."
-_-
אני מתחילה לתהות אם לא עדיף היה לי להישאר מורה היות ואני מתמודדת עם אותן בעיות, פחות או יותר... נזלת, קקי, פיפי וילדים קטנים...
היה כל כך עמוס ובעייתי היום שלא הספקתי לצאת להפסקת עשר וכמעט פיספסתי את ארוחת הצהריים. לפחות יצאתי מוקדם.
האמת שהייתי אמורה לדעת שככה זה יהיה היום. על הבוקר איבדתי את סיכת ה-"חרב חדה, פיוז קצר - שאלות?" שלי. זה כל כך עצבן וביאס אותי שהייתי צריכה להניח שכל היום יהיה נאחס.
אני אפילו לא זוכרת מה כבר קרה היום, רק שלא הספקתי לעשות הכל ושזה עצבן אותי.
אתמול קרו דברים יותר חמורים.
אבא של חברה נפגע במתקפה על הדרום.
הייתה הפגנה.
ישנתי רק ארבע שעות...
חלמתי שאלון ואני מסתובבים בתל אביב בלילה והכל חשוך מאוד. אנחנו מגיעים לאיזו פיאצה תוך כדי שאני אומרת לאלון שאני ממש ממש צמאה למים קפואים. פתאום אנחנו רואים מתקן של תמי4 בוהק בחשיכה וזוהר לו. אני לוקחת כוס ושותה ושותה ושותה... ולא מפסיקה לשתות מים קפואים.
כשקמתי בבוקר הרגשתי ממש צמאה למים קפואים - הגרון שלי היה ממש יבש. איך שירדתי למטה הורדתי כוס של מי קרח ורק אז באמת יכולתי להתחיל את היום. איזה חלום מוזר... אמר לי בדיוק מה אני צריכה. הלוואי וכל החלומות שלי היו ככה.
לפחות אני אוהבת את העבודה שלי.
שלכם,
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou