הבלוג הזה עולה מהאפר לעוד עדכון אחד מפוקפק. מי יודע אם זה ימשיך.
אני שוב לבד. הבחור נטש אותי ועכשיו יש לו עתודאית צעירונת, שנתון 91-92, זה לא באמת משנה. הוא אומר שהוא לא משווה בינינו. על הזין שלי, כולנו משווים. אל תיתמם ואל תצטדק. פשוט תודה בזה שהיא עושה לך את זה יותר ממני.
ושוב אני מרגישה סוג ז', ושוב אני מרגישה נטושה, ושוב אני מרגישה חרא עם עצמי. ודווקא עבדתי על עצמי כל כך יפה וטוב. והתקדמתי כל כך. והנה אני שוב בג'ורה של עצמי, מתבוססת בחתיכות דם וחרא של הנפש שלי. אז מה עשינו בזה? אדם לא באמת משתנה אף פעם.
וזה לא עוזר מה שכולם אומרים. הכל שקט אצלי בתוך הראש וריקני. אין שם כלום, רק שממה. אנשים מדברים, אנשים מדברים, אנשים מדברים. ואני לא שומעת. כלום לא עובר, כלום לא נוגע. קרח לי בלב ורע רע רע. דברו, תנערו אם אתם רוצים - האורות דלוקים ואין איש בפנים. הלכתי לאנשהו, לא יודעת לאן. לאכול קצת חרא כך אומרים. אולי לא, אני לא יודעת כבר איפה הנפש שלי בימים אלו. אני רק קליפה מהלכת שמחכה בסטנד ביי שהיא תחזור. איפה הנשמה הזו? אם משהו ממנה בכלל נשאר מכל החרטוטים שהאכלתי אותה עד עכשיו?
"הפעם זה זה. הפעם זה אמיתי. זה ה-דבר."
הכל זין אחד גדול.
"חמש שנים סחבת אותי
על הרצפה" - פראפרזה על שיר של מוניקה סקס.
כדי להעשיר את הדרמטיות עאלק.
אני כבר רואה איך השבוע הזה הולך להיות חרא אחד גדול.
תמותו כולם, ותהרגו אותי לפני.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou