טוב אז ראיתי שהעדכון האחרון שלי פה היה על סלאבה ונראה לי שראוי שאני אתייחס אליו לפני כל דבר אחר. אז סלאבה עבר סדרה מפרכת של טיפולים פיזיותרפיים יום יומיים ובסופו של דבר מצא משכן קבע אצל קולגה של אמא שלי לשעבר שמחזיק גם פינת חי בבית, עם המון בעלי כנף (תרנגולות, ברווזים, שליוים נוספים), וגם חמור. העדכון האחרון מאמא שלי טוען שהוא חי לו טוב עם שאר החברים ונהנה מחייו, למרות שהפגם ברגלו מונע ממנו להיות בעל חופש תנועה מלא.
מעבר לזה עדכון גדול נוסף שכדאי שאציין פה הוא שעברתי לגור עם בן זוגי וכעת אני נתנייתית מן המניין (או סוג של), בדירה מדהימה המשקיפה על הים. עברנו בראש השנה ופתחנו שנה חדשה במשותף וזה מרענן, מאתגר ומהנה ביותר.
אבל משהו עדיין אוכל אותי, אולי כי אני פשוט יותר מדי סקרנית, אולי כי אני פרפקציוניסטית, אולי כי אני לא יודעת מה. לא יודעת עד כמה אנשים יודעים, לא זוכרת אם עדכנתי על זה או לא (רוב הסיכויים שכן), אבל בן הזוג הקודם שלי שאיתו הייתי במערכת יחסים מתחילת האוניברסיטה ואני נפרדנו אחרי חמש שנות זוגיות (אם לשנתיים האחרונות אפשר לקרוא זוגיות), לפני כשנה וחצי. הפרידה לא הייתה טובה, ניסיתי בכוח לשמור על קשר גם לאחר מכן במשך כמה חודשים והתבשיל הזה התפוצץ לי בפנים בצורה מאוד לא נעימה.
טוב, אחרי כמה זמן מהפרידה נפגשתי עם בן הזוג הנוכחי שלי שבדיוק כמה חודשים לפני גם נפרד מהחברה שלו, ומפה לשם התגלגלנו ללגור ביחד.
אבל עדיין מחשבות על בן הזוג הקודם לא עוזבות אותי. לא מחשבות בנוגע ל'מה היה קורה אם לא היינו נפרדים/אם עדיין היינו ביחד/כל דבר זוגי אחר' אלא מחשבות על איזו מין החמצה זו שהקשר נגדע בצורה כל כך ברוטלית. על זה שאולי אם לא הייתי מתעקשת להישאר בקשר הדוק מיד אחרי זה אולי היינו נשארים ידידים עד היום.
ואני תוהה האם בכלל זה היה יכול להיות חיובי שנישאר בקשר ידידותי עד היום. לאחרונה חברה שלי ניתקה איתו קשר גם כן, מהסיבה שהוא הפך להיות פוץ מתנשא ומרוכז בעצמו. אני גם ראיתי את זה קורה (לא שהיא תפסיק לדבר איתו, שהוא נהיה כזה לא משהו). אבל תכלס זה לא כאילו אני מדברת איתו כל יום ויודעת איך הוא ומה הוא עכשיו. ותמיד יש לי את ההרגשה שאולי דווקא היינו מסתדרים בתור ידידים. אני מניחה שמה שאני חווה זה הרגשת החמצה. ולא עוזר לי שאנשים שעדיין מדברים איתו אומרים לי שאני לא מחמיצה כלום.
חשבתי על לנסות ליצור איתו קשר מחדש אבל זה מרגיש לי פאטתי. זה לא שהוא חסר לי בחיים. זה לא שחוסר הנוכחות שלו מעיק עלי. זה שההרגשה שנכשלתי בניהול קשר עם בנאדם מעיקה עלי. ההרגשה שאולי אם הייתי מתנהלת אחרת עדיין היינו יכולים להיות במצב של תקשורת לא מביכה. אני שונאת לא להצליח בדברים וגם הכשלון הזה מעיק עלי.
אולי זה בכלל לא הכישלון שלי? אולי זה הכישלון שלו ואני פה זו שסובלת מהכישלון הזה? קשה לי לראות את זה ככה. מבחינתי אם משהו לא הצליח זו אשמתי ואני גם יכולה להצביע על הצעדים שעשיתי שהובילו לכישלון הזה ובראש ובראשונה ההתעקשות להישאר בקשר קרוב זמן קצר כל כך לאחר הפרידה. זה עשה רע לשנינו וייתכן שזה גם השפיע על הקשר שלו עם חברים אחרים - אולי הוא נהיה יותר אגרסיבי בגלל החניקה שלי? אני לא יודעת אבל זה אוכל אותי.
ובתוך כל זה עולה גם התהיה על "האם זה נכון לחשוב על זה?", על "למה אני בכלל חושבת על זה?" ועל "רוב הסיכויים שהוא לא מתעסק בזה בכלל, אז למה זה מזיז לי? למה המחשבה הזו לא מפסיקה להתרוצץ אצלי בראש?" ואני חושבת לעצמי, למה שנה וחצי אחרי שנפרדנו עדיין מעסיק אותי האם יכולתי להתנהל אחרת ולא להיות בחוסר תקשורת עם אדם שבעבר היה קרוב לליבי?
אין סיכוי שבעולם שהייתי מחזירה דברים לאיך שהיו לפני הפרידה. אין סיכוי שבעולם שארצה לחזור לקשר רומנטי עם האדם הזה. אז למה הוא תופס מרחב מוחי לא קטן מהיום שלי? למה אני לא מפסיקה לתהות איפה הייתי לא בסדר ואיך אני יכולה לתקן את המעוות?
אולי אני לא צריכה לתקן אותו? אולי המעוות לא באשמתי ואין לי דרך לתקן אותו? אבל ברור לי שהאשמה מוטלת גם עלי, אפילו אם לא רק עלי. צריך שניים לטנגו וזה לא אני המצאתי את המשפט הזה. אז האם זה מאוחר מדי לתקן?
למה הוא יכול לחיות חיים שליווים בלי לחשוב בכלל עלי ועל האם עשה משהו לא בסדר ואיך יוכל לתקן זאת ואני מתייסרת במחשבה הזו יום-יום?
כשניתקנו קשר סופית זה היה לאחר עוד ריב רגשי מטופש שסבב את הנסיונות שלי להתקרב לחברה החדשה שלו, ובאותה שיחה אמרתי לו שאני מעדיפה שלא ייצור איתי יותר קשר בעתיד, בכלל. מחקתי אותו מכל רשומה שהייתה לי - פייסבוק, ג'ימייל, טלפון וכו'. נראה לי קצת לא החלטי ליצור איתו עכשיו קשר שוב כדי לנסות וללבן דברים, אבל מרגיש לי שהמעגל הזה עדיין לא סגור וזה מונע ממני להתקדם הלאה מהסיטואציה. מצד שני אני לא יודעת מה אני אמצא מהצד השני של הקו. אולי בנאדם שלא רוצה לסגור את המעגל, שידחה את נסיונות ההתקרבות שלי ויגרום לי להרגיש לא רצויה. זה שאני רוצה לסגור את הנושא זה טוב ויפה, אבל לא בטוח שזה מה שהצד השני רוצה. ואיכשהו יש לי הרגשה שזה מה שאני איתקל בו אם אנסה לעשות את הצעד הזה.
אבל למה? למה זה מטריד אותי כל כך? למה אני לא יכולה לפטור את זה בכך שיש דברים שלא נועדו להיסגר? למה האני שלי כל כך רוצה לראות דברים סגורים וארוזים יפה באריזות מתנה חסרות ערך, כשגם תוכן האריזה חסר ערך לחלוטין? הרי גם אם אצור איתו קשר ואסגור עניינים - רוב הסיכויים שאחר כך לא נחזור לדבר יותר מדי. המצב לא ישתנה בכל מקרה אז מה זה משנה אם אעשה את זה או לא? אבל המוח שלי לא נותן לי מנוח. וזה מעצבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou