פתאום עלו בי קצת חרדות שאולי החיים שלי הם לא באמת חיי. כמו תחתונית שהושאלה מחברה בעת הצורך ורק כשהוצאת אותה מהתיק גילית שהיא בעצם ריחנית ואת מרגישה עמוק בפנים שהיא זרה לך, כי אין סיכוי שהיית קונה כזו בעצמך (גילוי נאות - קניתי חבילה והייתי בשוק כשגיליתי שקניתי פיסות נייר דקיקות שנראות ומריחות כמו אחת כזו... לא מה שציפיתי לקבל).
ואז חשבתי לעצמי שהחיים שלי קצת מרגישים לי כמו תחתונית של מישהי אחרת - ריח לא מוכר, מרקם משונה, צבע שונה ממה שאני רגילה אליו. אולי החיים שלי הם חיים של מישהי אחרת - יש שם מישהי אחרת שרוצה חתונה וילדים, רוצה בית עם חתול וכלב, רוצה בעל שיגן עליה וייתן לה הרגשה שהא הכל בעולמו.
ואולי המישהי הזו היא באמת אני? וכל השאר הוא הפיקציה? - אותה בחורה שרוצה להישאר רווקה לעולם, שלא רוצה ילדים, שרוצה לא להצטרך אף גבר שיאמר לה מה היא שווה?
ואולי אני מישהי בין השתיים הללו - רוצה להתחתן אבל בחו"ל, רוצה ילדים אבל רק אחד (כן, אני יודעת שזה מתכון לאסון), רוצה בית אבל מוכנה להתפשר על שכור, אם כי לא מוכנה להתפשר וכן תתעקש על חתול וגם כלב.
איפה אני בכל הסיפור הזה? רק מצאתי את הקול שלי ועכשיו אין לי יותר מדי מושג מה הוא רוצה לומר חוץ מאשר איזו הברקה פה ושם.
הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו משמעותי. הלוואי והייתי מרגישה שאני עוזרת למישהו במשהו, או למשהו במישהו.
אני מרגישה שיש בי חלק קיטשי שרוצה את כל הדברים האלה ומצד שני יש בי צד קשוח שאומר שעדיף שלא לצפות, לא לקוות, לא לתכנן ולא לבנות על שום דבר חוץ מאשר על עצמי כדי לא להיפגע.
כי מה אם אני ארצה להתחתן ולא יהיה לי עם מי? ומה אם אני ארצה ילד ולא יהיה לי עם מי? מה אם אני אחכה יותר מדי לרגע הנכון ואגלה שהוא לעולם לא מגיע? הרי זה כבר קרה פעם אחת ומה למדתי מזה? שלא סומכים על הצד השני ואם רוצים משהו צריך לעשות הכל כדי להשיג אותו, גם אם זה אומר לסיים קשר.
אבל זה נשמע לי כל כך פטאלי פתאום. זה גם מה שחשבתי בקשר הקודם וזה הוביל אותי למקום לא מי יודע מה, אבל הוביל, מה לעשות... אז להתעקש? לא להתעקש?
אני בכלל רוצה את זה באמת? או שלא? האם אוכל להיות שלמה עם עצמי בעוד 10-20 שנים או אפילו בסוף חיי עם העובדה שלא עשיתי ילדים? או שלא התחתנתי?
למה הכל צריך להיות מסובך כל כך? למה אני תמיד נמשכת למערכות היחסים הקשות יותר? מסביבי יש מלא גברים שמעוניינים להתמסד ולעשות ילדים - אם לא עשו זאת כבר. אז למה אני מתעקשת לבחור את אותם פרפרים מרפרפים?
אני חושבת שאולי הגברים האלו הם כאלו בגלל הנשים שלהם. ואז מה זה אומר עלי? שאני לא מספיק אישה בשביל לגרום לגבר לרצות להתמסד? באסה.
ועובדה שנשים אחרות מצליחות, אז למה אני לא?
אולי זה כי אין בי עוד מספיק ממני בשביל להכניס קצת מזה למישהו אחר. אבל אני לא מאמינה בזה יותר כי אני מתמלאת כמו הכנרת מרגע שהתחילו להתפיל מים. אז לא פה טמונה הבעיה.
כנראה שאני צריכה עוד קצת מחשבה כדי להגיע לפתרון ממשי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou