אבל היום נסעתי בחזרה מחיפה אחרי בילוי עם חברים ביום חופש, ובדרך עברתי דרך תחנת פרדס חנה - מה שעד לפני חצי שנה היה הבית שלי - והרגשתי מין עצבות כזו שורה עלי פתאום.
כבר כמה זמן שאני שואלת את עצמי אם אולי עשיתי את הצעד הזה של לצאת מהבית מוקדם מדי? ואולי לא את מעשה היציאה מהבית עצמו, אלא את המקום שבחרתי לשכן את עצמי בו. אולי הייתי צריכה להתחיל בקטן יותר? בבית אינטימי יותר? שבו אחיה רק אני ובעל החיים שברשותי? אבל במקום זה קפצתי מאוד מהר לדירה לזוג. טוב לי, אני לא יכולה להתלונן. ממש ממש טוב לי.
יש לי נוף לים בבניין יחסית מודרני (בן 15, בנו אותו כשבנו את הבית שההורים שלי גרים בו עכשיו), אני גרה בשכונה נאה מאוד (לא יוקרתית אבל גם לא שכונת מצוקה), יש לי קו ישיר לתל אביב כ-100 מטרים מהבית, אני מגדלת חתולה לתפארת, יש לי מטבח שכל אדם יכול להתגאות בו, יש לי מרחב מחיה גדול בבית.
אני באמת לא מתלוננת. אבל כשעברתי היום בפרדס חנה חשבתי לעצמי שבעבר אם הייתי הולכת לבקר חברה ביום חופש, זו התחנה שבה היה המסע שלי מסתיים. הייתי יורדת, מגיעה למסוף שממנו היו אוספים אותי או שהייתי הולכת ברגל לבית של ההורים, נכנסת לקובייה הקטנה שהייתה רק שלי וצוללת למיטה. היה לי חדר עמוס, אם הקישורים בבלוג הזה עוד עובדים כל אחד יכול לראות כמה עשיר הוא היה בחפצים, בתמונות, בפאזלים וציורים, ספרים, דיסקים ועוד ועוד ועוד. ברגע שיצאתי מהבית ועברתי לגור עם בן הזוג, כל זה כאילו נעלם ונמחק. אמא שלי הפשיטה את החדר מכל מה שהיה על הקירות שלו חוץ מהמזגן והמנורה האולטרה-סגולה (כן כן, הייתה לי מנורה אולטרה-סגולה), את הכל הכריחה אותי למיין - מה למסירה, מה לקחת ומה לאכסן. זה כאילו מישהו פתח את החלון והדלת יחד ורוח פרצים גדולה שאבה מהחדר הזה כל טיפת אישיות שלי שהייתה בו. הקירות נצבעו מחדש, המיטה הוזזה, הטלוויזיה הוצאה אחר כבוד. אין לזהות את החדר הזה יותר. 25 שנים של חיים נעלמו כליל מהיסטורית הבית.
זה מרגיש לי כאילו לקחו לי את רשת הביטחון. זה כאילו הם אומרים לי "אם לא תצליחי עכשיו, אין לך לאן או למה לחזור, אין לך מה לחפש פה יותר".
אולי זה חלק מהסיבה שאני כל כך לחוצה מכל החברות המתחתנות בזמן האחרון. כי אני מפחדת שאם אני לא אקבע את עצמי הייטב בחיים האלה, אין לי לאן ליפול. אין מי שיתפוס אותי, אין חדר שיקבל את פני בהכרה ובהתאמה. החדר שלי אצל ההורים הוא כבר לא החדר שלי. הוא הפך להיות חדר אורחים חסר ייחוד, חסר משמעות עבורי. הבית הזה הופשט מנוכחותי ואין לי מקום בו יותר.
אז נשאר לי הבית שלי שאותו אני כל כך אוהבת. וגם כשאני מגיעה להורים לסופ"ש של רכיבה אני מרגישה ערגה כל כך עזה לבית שלי, זה שבנתניה, זה שבו הוא נמצא, שבו חיי נמצאים. אין לי יותר בית בפרדס חנה, אז למה הלב שלי מחסיר פעימה כשאני עוברת בתחנה הזו עדיין? למה הוא כמה, למה הוא מתגעגע? לעבר, כנראה.
קשה. קשה כל כך להיפרד מהעבר. קשה כל כך להשאירו שם מאחור ולהמשיך הלאה, גם אם הדרך כן סוגה בשושנים בסך הכל. למה זה קשה כל כך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou