אני כל הזמן מרגישה כאילו אנשים כועסים עלי, כאילו נמאס להם ממני, כאילו שאם אשאל עוד שאלה מיותרת אחת והלך עלי, לא ירצו לדבר איתי יותר או לעזור לי כשאצטרך.
אולי אני באמת מעצבנת, מהאלה הנודניקים ששואלים שאלות מפגרות כשכולם כבר הבינו, הפנימו והמשיכו הלאה. מוזר לי לחשוב שזה ככה כי דווקא בלימודים הייתה לי קליטה מהירה. אני זוכרת שלפעמים היו שאלות ששאלתי ושהמאמן בקורס מדריכים היה משתגע מהן והיה נוזף בי שבשלב הזה כבר היה מצפה שלא יופיעו שאלות כאלה וכו' וכו'. גם בצבא כל הזמן אמרו לי שאני שואלת יותר מדי שאלות מיותרות. אבל לפעמים באמת לא הבנתי וזה מציק שמצד אחד מעודדים לבוא ולשאול ומצד שני אסור לפצות את הפה. אפילו במערכת היחסים שלי כבר כמה פעמים שנקראתי חופרת, ואני בטוחה שגם החברות שלי חשבות שאני חופרת.
אבל מה אני אעשה שהמוח שלי חושב אחרת מאחרים? שכל דבר אני רוצה לחקור לעומק ולהבין את הסיבות שלו ואת המשמעויות העמוקות שלו? מה אני אעשה שאותי מעניינים דברים שלרוב לא מעניינים אנשים אחרים? או שמעניינים אבל עד גבו שהוא כנראה נמוך ממה שמעניין אותי להעמיק בהם.
כבר כמה פעמים שקרה לי שחשבתי שניהלתי שיחה ערה על נושא ופתאום הפציצו אותי בזה שחפרתי על הנושא. זה משגע אותי - אי אפשר פשוט לשנות נושא בטקט? חייבים לצעוק עלי או לעלוב בי במילים כמו חופרת?!
אני לא חתיכת קרטון מודפס בדמות בת אדם. אני אישה ואני חושבת - קצת שונה אמנם מאחרים - אבל אני גם מרגישה, וזה כואב כשפוגעים בי, במיוחד במילים כמו 'חופרת' או כמו 'מאיפה באות לך השאלות האלה?' ו'מאיפה באים לך כל הרעיונות המוזרים האלה לראש?'
זה גורם לי להרגיש שונה ולא שייכת, זה גורם לי להרגיש לא שווה ולא מעניינת. ובעצם יש לי רעיונות טובים, יש לי דרך מחשבה מעניינת ופילוסופיה משלי לחיים, אז למה לקטוע אותה באיבה? למה לא להקשיב ולזרום עם המחשבות שלי? אני יודעת למה - כי אף אחד מהמאזינים הוא לא הפסיכולוג שלי. אבל אלה אנשים שאני מחשיבה החברים שלי וזה מרגיז אותי ופוגע בי לדעת שהם לא באמת רוצים לשמוע מה הולך לי בראש.
מעצבן, וגם מרגיש חסר אונים כל כך, כי אולי אני באמת לא מעניינת אם זה מה שהשאר אומרים. אבל למה אכפת לי בכלל? למה זה מזיז לי כל כך? אין לי סיבה. אין לי סיבה וזה מתסכל אותי שאין לי סיבה.
אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou