אז הבנתי שסוגרים את המקום. כמו שאומרים - לפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות...
אז טרחתי וגיביתי הכל, זה כמעט גרם למחשב שלי לקרוס כי מדובר על תכנים מאז 2003... כמעט כל החיים המודעים שלי מצויים פה, זה הרבה לסגור עליו את השאלטר שלא לדבר על עוד מאות האנשים שנמצאים פה ומכילים סיפורים באורך דומה.
תמיד חשבתי שהרשומות פה אולי יוכלו לעזור למישהו/מישהי שמצויים באותם מצבים שאני הייתי בהם, ואם רק היה לי עם מי להתייעץ וממי ללמוד אולי היה לי קל יותר. אבל רוב הסיכויים שמה שיש פה זה בעיקר סיפורים מעלי אבק מילדות בעולם שכבר איננו יותר.
אני מפקדת על קורס עכשיו, בתקווה שהאחרון שלי. קורס "לי" השישי יצא לדרך השבוע. קורס "לי" השישי והאחרון. בתקווה שכך באמת יהיה. אני אוהבת לפקד, אני אוהבת ללמד חומר ולראות אנשים מבינים אותו. אבל אני שונאת את כל מה שקשור בבה"ד, בהתנהלות שלו, בנפשות הפועלות האינטרסנטיות. כל אחד שם דואג לעצמו ולא מוכן להסתכל לרגע על האחר ולשאול איך אפשר לעזור.
אני מתגעגעת לבסיס שלי, לבנות שלי שכיף לי להיות איתן. למרות שגם הבנות שאני מפקדת עליהן עכשיו חמודות ומקסימות כמו שאני תמיד מעידה על הקורסים שלי - אני מתגעגעת למוכר ולהרגשה שאני לא צריכה לשמור על דיסטנס עם אף אחד.
יש שם גם בנות שמכירות בנות שהיו חניכות שלי בקורסים קודמים והן כבר שמעו עלי והן יודעות שאני לא באמת קשוחה ואני לא באמת רעה, מה שעוד יותר מקשה לשמור על התדמית. למזלי הקורס מקוצר ולא נשאר לי הרבה זמן לשמור על התדמית הזו בכל מקרה. וזו גם הפעם האחרונה שלי. אני רוצה שזו תהיה שירת הברבור שלי אבל מרגיש לי כאילו כרגע כל מה שיוצא לי זה געגוע ברווזי מקרטע. כל הדברים שיכלו להתפקשש מתפקששים ואין לי את התמיכה שאני צריכה. אני מרגישה שם בכל רגע כמו לביאה שצריכה להתכונן לקרב.
יש בזה גם משהו חיובי, הידיעה שיש בי את האנרגיות הלביאתיות האלה. שאני מסוגלת לשאוג כשמשהו לא לרוחי ולשנות אותו לטובתי.
אחת החברות הכי טובות שלי התחתנה. אני מאושרת בשבילה, הייתה חתונה נהדרת ונהניתי כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן בחתונה. גם לא בכיתי בה כמו שאני נוטה לעשות וכמו שהבטחתי שיהיה. כנראה שהחתונה הזו הייתה שונה ומיוחדת מהאחרות. אולי בניגוד לכל השאר, אני לא חושבת שזו באמת פרידה. כי אני מכירה את שניהם ויודעת שהם טובים אחד לשני, ואני אוהבת את שניהם מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou