השעה מאוחרת, אבל ישנתי הרבה. למעשה, את רוב השעות אתמול ועד מאוחר הבוקר ביליתי בשינה. כלומר, בלי לספור את הפעמים שקמתי אליו בלילה.
אני מסתכלת עליהם בדקות האחרונות - היא בקרוב (אם לא כבר), בת שלוש, הוא כנראה בן 9 חודשים. הם ביחד שבועות ספורים, ומסתדרים כל כך יפה האחד עם השני. כמובן, מדי פעם יש ריבים קטנים. מדי פעם הם רבים עם ראש הבית - החתולה - אבל היום ברובו שקט.
הוא עדיין לא גמול, על אף גילו. גם היא לא הייתה כשהיא הגיעה אליי, אם כי אין ספק שנסיבות החיים העגומות שלהם נותנות להם קצת קרדיט בנושא. אני זוכרת איך פחדתי כל כך איתה שבחיים לא תיגמל, שלעולם לא תלמד להתאפק. היום היא עושה את זה היטב וגם יודעת לבקש כשהיא צריכה או רוצה לצאת. הוא? עוד דרך ארוכה לפניו.
אתם מבינים, הם לא הכלבים הראשונים שהייתם מעלים על דעתכם לאמץ. לא עקב תוקפנות, לא. אין עצם אלימה אחת בגופם (בלי לספור ריסונים של חינוך, מבחינתם זו אינה אלימות וגם מבחינתי לא, כל עוד אף אחד לא נפצע). מבחינה התנהגותית הם מלאכים על ארבע רגליים. ובכן, בערך, כמעט ארבע רגליים.
אבל אולי כדאי שאתחיל מההתחלה. אתם תמשיכו לקרוא ואני... אני אמשיך להתבונן בהם, כמה שהם מושלמים, על כל המורכבויות הנפלאות שלהם.
רונה:
אני מטפלת בעזרת בעלי חיים, או יותר נכון בנקודת הזמן ההיא, הייתי סטודנטית שנה שלישית בתכנית התלת שנתית להתערבויות טיפוליות בעזרת בעלי חיים של מכון מגיד מטעם האונ' העברית. שם ארוך ופלצני, אבל משהו שצריך לעשות אם רוצים להתקדם בתחום לאנשהו. מה שזה בתכלס אומר, זה שהייתי כבר אחרי שנה של התנסות בטיפול ותחזוקת פינת חי, ואחרי שנה נוספת של סטאז' תוך כדי הלימודים העיוניים בטיפול. השנתיים האלו עברו עלי בשתי פינות חי נחמדות ומתוחזקות היטב עם תנאים טובים באופן יחסי לבעלי החיים שגרו בהן, אבל עם טעם של "זה לא מספיק זה".
כסטודנטית המתחילה שנה שלישית עוד לא הייתה לי גושפנקה לומר מה נכון ומה לא, אבל הייתה לי הרגשה לאן הלב שלי לוקח אותי. והוא אמר לי לא לעשות עוד שנה בפינת חי, לא בצורה שבה רובן נראות היום. בעלי החיים שם לא בהכרח נהנים מהתקשורת עם האדם, ורובם חיים בכלוב שאולי מתאים מבחינת התנאים המינימליים הקבועים בחוק – אבל רחוק משמעותית מהאידיאל עבור אותה חיה. וכי איך ניתן לטפל בעזרת חיה שלא מקבלת את השכר המגיע לה על עבודתה? הלב שלי אמר לי לא. לא שוב, לא עוד. בפעם הבאה שאעבוד עם חיות קטנות זה יהיה בתנאים שלי, בהשגחה שלי, כמו שאני רואה לנכון. אז מה עושים במצב כזה? עוד חצי שנה מתחילה שנת הסטאז' האחרונה ולא מצאתי מקום או חיה שתעזור לי. לגדל ארנבון? אוגר? עכברון פנדה? אולי חולדת ספינקס? לא הצלחתי לשכנע את עצמי שלנייד חיה קטנה כזו בכלוב קטנצ'יק כשאין לה מושג מה קורה לה ולמה יהיה רעיון טוב.
הלב לחש – הגיע הזמן שיהיה לך כלב... עכשיו זה ה-רגע.
המוח אמר – אבל הוא לא רוצה, הוא מעולם לא רצה חיה אצלנו בבית.
הלב ענה, קצת יותר חזק – הוא יבין. כמו שהוא הבין עם החתולה. הוא יבין שאת צריכה את זה כדי להתפתח מקצועית.
המוח השיב – איך אסביר לו כך שיסכים?
הלב, בשלו, התעקש – תאמרי שאלו הדברים וזהו זה. עכשיו את צריכה כלב. עכשיו!
אחרי שלוש שנים של הורות לחתולה מקסימה, הבנתי שאם אני רוצה שיהיה לי סטאז' ואם אני רוצה לעשות אותו בצורה שבה אהיה שלמה עם עצמי, הגיע הזמן לקחת את האחריות העצומה הזו שנקראת כלב.
אבל מאיפה מתחילים? איך עושים את זה? יש חתולה בבית וגבר שלא ממש מת על הרעיון. הוא התנה את הבאת הכלב בכך שנגור בבית עם חצר, ואנחנו גרנו בקומה חמישית עם מעלית. מה עושים?
התחלנו מלמצוא בית עם חצר. והשאר בא בהמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou