עושה רושם שנלסון מחלים. הוא כבר הרבה יותר פעיל, אפילו משתולל. בימים האחרונים התחלנו לצאת בהדרגה לטיולים קצרים בחוץ. כשאני אומרת קצרים, הכוונה שלי היא שטיול של 5 דקות לוקח לנו משהו כמו 20, אבל זה רק כי ממש קשה לו ללכת עדיין עם הרגליים הדפוקות שלו. הוא ורונה משחקים ממש יפה ביחד, סוף סוף יש לרונה מישהו שהוא באותו גיל מנטלי כמו שלה (היא נתקעה בגורות אפילו שהיא כבר בת שלוש). רוב הכלבים לא סובלים את ההצקות שלה אבל הגור הזה משווה ומעלה.
אני חושבת שאנחנו מתקדמים, לאט אבל בטוח. לאחרונה התחלתי עבודה חדשה, "של גדולים". משמונה וחצי עד חמש, והם נשארים זמן רב בבית רק עם עצמם ועם פיי החתולה. למזלי שניהם גמולים לחלוטין אז לא היו תקריות צרכים, אבל לנלסון נעשה משעמם והוא מוצא דרכים יצירתיות להביע את זה. בפעם האחרונה הוא פיזר שקיות בכל הבית. לפני כמה שבועות הוא עיצב מחדש כמה בטטות שישבו בסלסילה...
שמח אצלנו עכשיו.
הלב שלי מלא באהבה.
ורונה... בואו תשמעו על הסיפור שלה עוד קצת:
רונה:
במבי
נקראה כך על שום הזנב הקטוע שלה. היא הייתה יצור מתוק שהגיע מבית אומנה בו חיו
חתולים יחד עם הכלבים. האומנה שלה אמרה שהיא אוהבת את כל החתולים ושכל החתולים
מזהים את זה ואוהבים אותה גם כן. דיברנו קצת בטלפון ובמבי אפילו הגיעה לפגישה
ראשונה. אחרי המפגש סיכמנו שהיא תבוא לשהות איתנו במשך סוף השבוע. ביום שישי
בצהריים אספתי את במבי מבית האומנה עם שקית אוכל ורצועה, ונשארנו היא, אני, בן
זוגי ופיי החתולה לבדנו, ביחד. אז כבר עברנו לבית החדש וקרטונים שטרם נפרקו היו
חלק בלתי נפרד מהנוף הביתי.
במבי
הייתה יכולה להיות כלבה נהדרת ואני בטוחה שבסופו של דבר מצאה לה בית קבע טוב, לא
ייתכן שכלבה כזו לא תמצא. אבל אצלנו לא היה חיבור. אני מאוד עובדת על קליקים (גם
באילוף אני עובדת על קליקים), ומבחינתי אם לא היה שם משהו בהתחלה, לא יהיה שם גם
בהמשך. זה קצת טוטאליסטי וקצת שחור לבן ואולי אני מפספסת הרבה בחיים עם הגישה הזו,
אבל היה לי ברור שאם לא הרגשתי כלפי במבי שהיא ה-כלבה עבורי, גם לא ארגיש כך
בהמשך.
לא
הצלחתי לייצר איתה קרבה מעבר לטיפול בסיסי. התגובות שלה כלפיי פיי הפחידו אותי.
למרות שהייתה נחמדה לחתולים מחוץ לבית, עם פיי היו לה תאקלים לא נעימים. אולי זה
גם קשור קצת לאופי של פיי – בכל זאת הבכורה בבית שלא אהבה את הרעיון שמזונב נוסף
לוקח תשומת לב ומרחב מחיה ונושם לה את אותו אוויר. פיי לא נשארה חייבת והיינו
צריכים כל הזמן לשמור שלא יהיה מגע ביניהן. פיי הייתה מדליקה את במבי וכשבמבי
הייתה מגיבה פיי הייתה רושפת לה בפנים. היינו חייבים לחסום בקרטונים את המעבר בין
הסלון לחדרי השינה והלילה עבר עלי בנדודי שינה מהפחד שמישהי מהן תפגע באחרת. כמובן
שזה מאוד הקשה על ניסיונות ההיקשרות לבמבי. איך אפשר להיקשר למישהו כשאתה חושש שהוא
יפגע באחד הדברים הכי חשובים לך בחיים?
בשבת
הגיעו חברים לבית עם הכלבים שלהם ובדקנו את הדינמיקה של במבי עם כלבים אחרים.
התגלתה בפנינו כלבה חצופה עם מעט מאוד כבוד למרחב אישי, היא הוציאה את שני הכלבים
שתקשרה עמם משלוותם. אחת הגיבה בריסון קשה שנגמר בקצת דם, והשני היה פשוט מאוד
בסטרס בגללה. אחרי זה, היה ברור לי שבמבי לא תוכל להישאר. ביום שני במבי חזרה
לאומנה שלה עם התנצלויות רבות ממני, כי לא יכולתי לפתח כלפיה משהו מעבר לחיבה
בסיסית.
התחלתי
להתייאש.