היום עשינו מקלחת. כלומר, נלסון עשה מקלחת ואני קיבלתי אחת על הדרך.
אני חושבת שהוא נראה בריא יותר. גם עוזר שהוא לא מריח משתן כל הזמן. נראה כמה זמן זה יחזיק, יש לו נטייה מעצבנת ובלתי נשלטת כרגע להשתין לעצמו על הקדמיות (ובכן, הוא לא באמת מסוגל לשמור על שיווי משקל כשרגל אחת בסד והשנייה רק התחילה חזרה לשירות).
אני מקווה שמתישהו בשבועות הקרובים לפני שאני טסה לחו"ל נחסן אותו, כדי שאוכל לומר שעברנו את סאגת המחלות הסופניות והקטלניות. אני כל כך רוצה שנהיה כבר אחרי זה. הלוואי ובאורח פלא הוא יחזור להיות נורמטיבי. בלי נשימות מלחיצות באמצע הלילה, בלי להכחיל בלשון באמצע טיולון של מטר וחצי, בלי להיחנק מהמים שהוא שותה... אני אשמח לעבור שבוע בלי התקף לב מצידו. מצד שני, ידעתי למה אני נכנסת. הכלב הזה כנראה יישאר נכה לתמיד, בניגוד לרונה שהנכות שלה כמעט לא מורגשת.
רונה:
התחלתי
לפחד שלא אמצא לעולם כלב שימלא את צרכי. חשבתי שאולי אני בררנית מדי? אולי אני
מחפשת משהו שרק הכלבנות הגזעית יכולה להציע לי? בן זוגי לא היה מוכן לשמוע על
רכישת כלב. הוא ממילא לא רצה אחד אז עוד לקחת אחד בתשלום? אם רציתי כלב, הייתי
חייבת למצוא אחד מאומץ, אבל לא ראיתי איך אני מגיעה לאחד כזה.
אני זוכרת
שהתקשרתי לאומנה של פינצ'ר מגודל (מעל 10קג' אבל מוגדר פינצ'ר), וחשבתי אולי לבוא
לראות אותו, אבל זה לא התקדם כי מהתיאור של האומנה שלו הבנתי שהוא לא מתאים
לצרכיי, הייתה לו רגישות גבוהה מדי למגע והוא לא הסתדר עם חתולים.
ראיתי
כלבה אחת חסרת רגל באחת העמותות הגדולות. משהו נדלק בי למחשבה על אימוץ כלב טיפולי
עם נכות מסוימת. קל לי הרבה יותר להתחבר לנשמות פגועות. קל לי מיד להיכנס לתפקיד
המטפלת, המרפאה, העוזרת, האחות הרחמנייה. בחיים המקצועיים והאישיים. לא סתם בחרתי
לטפל. יש לזה היתרונות והחסרונות שלו.
אני
זוכרת את עצמי משתפכת על הכישלון עם במבי לחברים, שוטחת בפניהם את הפחד שלי מלא
למצוא לעולם את כלב חלומותיי, מלא להצליח להתאהב בכלב חדש יותר לעולם. אחרי המוות
של כלבת ילדותי כשהייתי בת 24, ואחרי המתנה ארוכה מאוד של כארבע שנים בין לבין,
היו לכלב הבא שלי נעליים מטאפוריות גדולות מאוד להיכנס אליהן (מטאפוריות כי עם כל
הכבוד, צ'יפ שלי הייתה פינצ'רית). פחדתי שעם כל הרצון שלי אני לא אצליח לייצר אהבה
כלפי כלב נוסף.
חברים
הזהירו אותי מאוד מאוד מלקחת כלב חסר רגל, בטענה (הנכונה), שהדבר מעמיס מאוד על
הרגל השנייה ובשלב מאוחר יותר בחיים יכול להוביל להרס של המפרקים באותה רגל כך
שתוחלת החיים מתקצרת או שיש להשקיע הון עתק בשיקום ובאביזרי עזר לתמיכה. למרות זאת
חשבתי בכל מקרה ללכת לראות את אותה כלבה צעירה ונטולת רגל, ובאמת כנראה שהייתי
עושה זאת על אף האזהרות, אילולא נתקלתי שוב במודעה שחלפה על פניי כמה וכמה פעמים
בקבוצות המסירה.
זו הייתה
המודעה של רונה.