זה היה מצחיק היום.
רכזה השכבה שלנו רצתה לעשות לנו יום קליל וכיפי כי המשלחת לפולין יוצאת היום בערב והיא לא רצתה שיהיה לנו עומס. אז חוץ מהעובדה שהמורה לאנגלית לא עשתה שיעור בבוקר (וגם זה היה רק כי לאף אחד לא היו ספרים ומחברות...), ומהעובדה שהודיעו לנו שאין עבודה בהיסטוריה לפסח כי הרבה חומר ירד מהמיקוד, וככה גם החומר של העבודה, ומהעובדה שהייתי אמורה לסיים ב-12:35, זה היה היום הכי מבוזבז בחיי.
בשיעור אנגלית לא היה שיעור - לא הבנתי למה באתי בכלל.
בשיעורים השני והשלישי היה לנו מפגש עם מישהו ששוכל את אחיו - חייל שנהרג באסון המסוקים. וואו, אני חייבת לציין שזה באמת יכול לפתוח יום כיפי בצורה לא נורמאלית... בהחלט...
בכל מקרה, אחרי זה היה לנו חינוך תעבורתי - והפלא ופלא, ראינו רשיון להרוג...
תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא חושבת ש"משפחות שכולות" ו"רשיון להרוג" הם שתי פעילויות שכדאי לתת למשלחת לפולין רגע לפני שהיא עומדת להגיע למקום שבו לכולם היה רשיון להרוג, וכולם היו משפחות שכולות, נכון?!
לעזאזל עם סימה כהן...
אחרי זה היה לי שיעור היסטוריה ש... טוב נו, נחליק את זה, הוא לא היה נורא. אחרי זה חיבקו אותי ונישקו אותי ואיחלו לי מסע טוב ושאני אחזור בריאה ושלמה. לא ידעתי שהחברים מהכיתה שלי כאלה נחמדים...
ואז פגישת עיתון - כבר עשינו את הסקאץ' הראשוני - והביתה.
אכן, זה היה יום כיפי... משהו...
והכי גרוע - הזמינו אותי לראות את הבגרות של אורט בתיאטרון, אבל ההורים שלי לא הרשו לי ללכת. מה פתאום, שאני אצא ממסגרת בית ספרית אחת ואלך לשנייה?! לא יעלה על הדעת! וחוץ מזה, משאית עלולה לדרוס אותי ואז בכלל חבל, ויותר גרוע - מחבל עשוי לתפוס אותי ולחטוף אותי... בולשיט... כל כך הרבה בולשיט בפעם אחת עוד לא שמעתי מהם... אבל בכל זאת לא הגעתי לאורט, כי אני יותר מדי שפנפנה פחדנית מכדי להמרות את פיהם...
מה שהיה מצחיק היום דווקא היה קצת לפני חינוך תעבורתי.
הייתי בכיתה, ועליתי על אחד השולחנות, ככה שיכולתי להגיע לחלון (שהוא דיי גדול, מספיק למעבר אדם). הבטתי דרכו, ולאט לאט הסתכלתי למטה. זה היה בקומה השנייה, לא מאוד גבוה אבל גם לא נמוך במיוחד. בכל מקרה, זה היה מצחיק. חשבתי לי: הממ... מעניין איך זה יהיה לקפוץ מכאן.
לאט לאט פתחתי את החלון, ואז נכנס המורה.
"איך הגעת כל כך גבוה?" הוא שאל בנחמדות. הסתובבתי מיד.
"אה... אה... דברים שרואים מכאן לא רואים משם?" שאלתי. הוא צחק והלך להתעסק עם הטלוויזיה. כשבדקתי טוב טוב שהוא לא מביט, הסתובבתי שוב אל החלון ופתחתי אותו שוב. הפעם הצלחתי לפתוח את כולו, והוצאתי מעט את הראש, ואז את הכתפיים והבטן, עד שעמדתי חצי בחוץ.
ופתאום אורי בא, תפס לי את הרגליים ואני נבהלתי כל כך... הייתי בטוחה שאוטוטו אני נופלת! וכמעט נפלתי.
"את רוצה לקפוץ?" הוא שאל.
"לא!"
"את רוצה לקפוץ?!"
"לא! לא! אני לא רוצה למות!" צעקתי. והוא שחרר אותי, ונכנסתי פנימה בחזרה.
ואז דפקתי לו בעיטה לביצים. רק חבל שאני לא יודעת לכוון, ועכשיו מאוד כואבת לו הברך...
בחיי... הוא הבהיל אותי...
אבל הוא גם עשה עוד משהו.
הוא גרם לי להבין שאני לא רוצה למות.
לא רוצה.
כן, אני אוהבת את עדן.
כן, חבל לי שהוא נפרד ממני.
כן, אני מרגישה חרא עם זה שאנחנו לא ביחד. שאני לא יכולה להרגיש את הביטחון הזה איתו יותר, שאני לא יכולה להרגיש את החיבוקים שלו יותר, את הנשיקות שלו, את השאר...
כן, עצוב לי שאין יותר 12 בחודש - שזה רק עוד תאריך מסכן...
אבל אני לא רוצה למות בגלל זה.
אני רוצה לחיות, ולהבין מה עשיתי שגרם לי לאבד אותו. ולתקן את זה, כדי שלהבא זה לא ייקרה. הייתי רוצה לדעת למה זה קרה, כי לכל דבר שקורה בעולם הזה יש סיבה.
ואני לא רוצה להישמע יהירה, אבל אולי... יכול להיות שרק אולי! רק אולי זה קרה כדי שהוא יבין שאני בעצם כן יקרה לו ושהוא כן אוהב אותי? (הוא לא אמר שהוא לא, אבל אם הוא כן, למה הוא נפרד ממני?)
חרא.
אבל יהיה טוב...
חייב להיות, איכשהו...
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou