החלטתי לכתוב יומן מסע, כדי שאתם תוכלו לדעת איך הקבוצה הטובה ביותר יצאה למסע החשוב ביותר בתיכון. אני מקווה שאצליח להעביר את המסר.
יום רביעי, 6/4/05
יומן מסע! או - כמה שעות לפני.
ושוב, אני כותבת בין הדפים האלה. הפעם לא אכולת געגועים, הפעם לא מתה כבר לחזור הביתה (למרות שכבר מתגעגעת). דברים רבים כבר השתנו, דברים רבים עוד עתידים להשתנות, ואני שוב יוצאת לחוץ לארץ. והפעם, הפעם ההורים נשארים בארץ.
זה הדבר. הדבר שכולם מחכים לו. המשלחת לפולין , המסע לחיפוש עצמי והבנה אישית, שאני באופן פרטי כבר מתה לחוות.
ועכשיו מוקדם בבוקר, בערך רבע לארבע. יצאנו לבית הספר בשעה 12:00 בלילה, לאחר שביליתי ערב טוב למדי עם פליפה וניר, אחד לאחר השני. בסופו של דבר הלכנו להוציא כסף והחזרנו את ניר הביתה. הגענו לבית הספר, ומיד החלו החיבוקים וכל הנשיקות של הפרידה מצוות המורים, מאמא ומאבא. ואז עלינו לאוטובוס, והתחלנו לנסוע.
הגענו לטרמינל 2000, טרמינל 3. עברנו כמה בדיקות של דרכונים ומזוודות, ואני נכנסתי פנימה לדיוטי פרי. דווקא מקום נחמד, נראה לי.
בינתיים כבר הספקתי למצוא דברים לשני אנשים: לנווה מצאתי את הדרכון, ולנופי את המעיל. אולי אני פשוט נמצאת יותר מדי מאחורה. מילא. עדן דווקא היה נחמד אלי. הוא הרים לי את המזוודה ומצא לי עגלה לשים אותה עליה. אני חושבת שאני מתרגלת לעובדה שאנחנו כבר לא ביחד. כלומר, אני עדיין אוהבת אותו מאוד, אבל אני מבינה שאלו הצרכים שלו ושאין לי ממש הרבה מה לעשות נגד זה. אבל הלוואי וזה היה יכול להשתנות בדרך כלשהי... הוא דווקא נראה בסדר. בכל זאת היו לנו שבעה חודשים מהנים ביחד, הלוואי רק שהיו לנו עוד... הדבר היחיד שרק קצת מציק לי הוא העובדה שהשבוע יחול ה-12 בחודש, מה שאומר שעדן ואני רק נהיה יחד במשלחת, אבל כבר לא יהיה לנו יותר מה לחגוג, כי אנחנו כבר לא ביחד. וזה קצת עצוב. אבל אני אוכל להסתדר עם זה.
בכל מקרה, עברנו את הבדיקות הסופיות ועכשיו אני כותבת משולחן במרכז הטרמינל, בין מלא חנויות דיוטי פרי שמתוך אחת מהן הרגע יצאתי עם אספקה של M&M. אז אני עם כל הקבוצה, כרגע אני יושבת ליד חן רולניק ומתווכחת איתה בנושא דוסים. עדן עבר לפני רגע לידנו ואני מתלבטת אם להיאנח או לא, משום שקשה קצת להתמודד.
מה שבטוח, למרות הכל, אני מצפה שזה יהיה מסע טוב יותר מאשר המסע להולנד. לפחות הפעם הוא איתי ואני לא צריכה עוד להשאיר את המלאך שלי בארץ. הפעם, אני יכולה לקחת אותו שישמור עלי גם בפולין. ואני מניחה שיהיה על מה לשמור.
שלכם,
hanyou
יום רביעי, 6/4/05
יומן מסע! או - סוף היום.
יצאנו מגבולות המדינה בערך קצת אחרי 6:00 בבוקר. הדיוטי פרי היה - כמו שכבר כתבתי - נחמד, אבל לא בצורה מדי מוגזמת. כולנו היינו מאוד עייפים, וכמעט ברגע שעלינו למטוס כולם כאחד נרדמו. אני עוד ניסיתי לצייר, לאכול משהו, להביט מסביב, לנסות לסדר לעצמי את השיער ללא הצלחה, אבל בסוף נכשלתי. אורי, שישב לידי, גם הוא ניקר מעט, ולקראת הסוף הוא כבר חרפ לגמרי. עדן ובן שישבו מולנו במעבר ישנו כמו גלמים, ורק חן הייתה במצב של עירנות מדי פעם.
ראיתי לקראת סוף הטיסה שעדן קרא את מכתב הטיסה שכתבתי לו, ואני מקווה שהוא הפנים אותו. גם לו - כמו לנועה - כתבתי חלק מתוך הספר שלי, ועוד כמה מילים.
מיד כשהגענו לשדה התעופה ולאחר שמצאנו את המזוודות שלנו, עלינו על האוטובוס. זה חתיכת אוטובוס משוכלל! יש בו אפילו שירותים, ושני מסכי טלוויזיה... כן, טוב, עלינו על האוטובוס (כל כך שמחתי על זה שמצאנו את המזוודות מהר וששלי הגיעה בשלום), ונסענו אל התחנה הראשונה במסע - בית הקברות בלודג'.
מהגטו עצמו לא נשאר זכר - על הכל בנו דברים חדשים יותר, ולא היו לו חומות ככה שלא ניתן להפרידו משאר המקום, אבל את בית הקברות כן זיהינו.
ההרגשה הייתה נוראית. כל כך הרבה קברים - חלק מהתקופה שלפני המלחמה וחלק מזמן המלחמה. אלו שמלפני המחלמה היו רבים כל כך וגדולים כל כך, אך אלו מתקופת המלחמה היו רבים יותר, וקטנים הרבה יותר. ועל הקברים לא היה דבר מלבד יציקת בטון - אפילו לא שם. זה היה עצוב ומצמרר. כלומר, ההרגשה שמתחת לקברים הללו, מתחת לאדמה, שוכנים אנשים שעונו וסבלו ומתו, גורמת לי למין צמרמורת מפחידה שכזו... כשרק הגענו, המדריך חנן סיפר לנו סיפור על אחד הקברים, שמתחיל בסיפורה של ילדה בת 14 שעבדה במפעל כלשהו בגטו, וטיפלה באביה החולה. הוא סיפר לנו, מנקודת המבט שלה, איך היו החיים, על המצוקה והרעב של אביה, על נסיונותיה להשיג למענו תרופה, על מותו הנורא והעובדה שהפקיד בבית החולים הסתיר זאת ממנה עד הקבורה כדי שלא תתעצב... זה גרם לי לבכות. כבר ביום הראשון הזלתי דמעה, ואני לא אדם שבוכה מדברים כאלה... בדרך כלל...
הגענו גם לבית הטוהרה, שבו מובאים המתים לרחיצה וניקוי אחרונים שהאנשים המבצעים אותם מבצעים חסד של אמת, משום שזהו החסד היחידי שאין אפשרות לגמול עליו. זה כבר באמת היה מצמרר לגמרי...
יצאנו משם עם הרגשה לא משהו, והמשכנו הלאה. ערכנו עצירה קצרה באנדרטת הילדים, וקצין הביטחון הרשה לנו לרדת מהאוטובוס רק כדי לצלם ולעלות בחזרה.
מסתבר שבגטו לודג' היה אמור להישלח משלוח של ילדים למוות, אך ההורים לא הסכימו ולכן החביאו את כל הילדים, ובכך חרצו את גורלם של אחרים כמו חולים וזקנים למוות. צילמתי כמה תמונות וחזרנו לאוטובוס.
התחנה הבאה הייתה תחנת רכבת שהובילה אנשים לחלמנו ולאושוויץ, שני מחנות השמדה. התחנה נקראת Radegast ואין לי מושג מה הכוונה בכך.
יש שם קרונות אמיתיים שבהם הובלו יהודים אל המחנות, כמה מהם פתוחים ואפשר להיכנס ולראות איך זה באמת היה להיות דחוס בתוך קרון כזה...
אפילו על החלון יש סורגי עץ עליהם מלופפים חבלי מתכת עם דוקרנים.
והמסילה פשוט נמשכת הלאה והלאה... בסוף הרציף ישנה אנדרטה עם שמות של מקומות שונים אליהם הובילה התחנה, כששניים מהם הם חלמנו ואושוויץ, והאחרים הם מחנות עבודה, אחד מהם לנשים.
מתחת לשמות ישנן הטבעות רבות של כפות ידיים, וכולנו הצטלמנו יחד מתחת לקירות הגבוהים.
לאחר מכן גם עשינו תמונה משותפת על מסילת הרכבת, מחזיקים אחד לשני את הידיים בשורה ארוכה.
אחרי זה הצטלמתי על רקע הקטר של קרונות הרכבת, ואז המשכנו לתוך התחנה עצמה, שם בונים מוזיאון הנצחה.
בכניסה לכל המתחם יש אנדרטה בצורת משרפה שעליה כתוב בעברית ובשפות שונות "לא תרצח", ואליה מובילה מנהרה שנראית אינסופית. גם אותן צילמתי.
המשכנו הלאה, והגענו לחלמנו. זה המקום הנורא ביותר עד כה. קבר אחים אחד גדול, שבו הוגזו אנשים יהודיים ונכים וגם חפים מפשע אחרים שפשוט ניסו להחביא יהודים, ונזרקו יחד לתוך האדמה. כשחנן ערך את ההרצאה במקום, הרגשתי שאני עומדת להתעלף, אז התיישבתי מהר. זה כל כך נורא! כלומר, הנאצים הללו רצחו את היהודים, קברו אותם וחשבו שזהו זה. אבל כאשר הצבאות האוייבים החלו להתקרב, הגרמנים הבינו שהם חייבים להשמיד ראיות, ולכן הם הקימו קבוצה של יהודים שתפקידם היה לחפור החוצה את הגופות, לשרוף אותן ולהעלים את כל הראיות שאי פעם היה משהו במקום. כדי שאותם יהודים לא יברחו, כבלו אותם בשרשראות ברזל דרך הרגליים. וכאשר הם סיימו את עבודתם - הרגו גם אותם. רוצחים.
הסתובבנו קצת במקום וצילמתי קצת תמונות.
עלינו לאוטובוס ונסענו לבית המלון בוורשה.
אמא ואבא התקשרו אלי באוטובוס, וזה היה מפתיע וכיפי למדי, משום שלא ציפיתי לכך. הקליטה הייתה טובה, ודיברתי עם שניהם זמן מה, כשבסופו של דבר הם אמרו לי שהם שולחים אהבה ונשיקות. ניתקתי והלכתי לישון. זה היה אחד הדברים היותר טובים שקרו בכל היום הזה, מלבד העובדה שעדן היה נחמד יותר היום. הוא חיבק אותי כשהיינו בבית הקברות, ובזמן שהיינו בחלמנו הציע לי את כפפותיו ושוב חיבק אותי כדי שלא יהיה לי קר.
כשהגענו למלון נועה הגיעה - היא התקשרה כשהיינו בדרך ואמרה שתבוא לבקר - ונורא שמחתי לראות אותה. התגעגעתי אליה כבר. היא סיפרה את החוויות שלה ואנחנו את שלנו, והשלמנו פערים. אורי ועדן באו לבקר אותנו, אך עדן היה עייף ולא נשאר הרבה. הלכתי איתו לחדר של אורי ושלו רק כדי להביא לספיר איזולירבנד. הוא חיבק אותי שוב ונישק אותי במצח, ושאל אם אני מרגישה טוב. אמרתי שכן. אני חושבת שאם הוא באמת קרא את המכתב, הוא גם הבין אותו.
אלוהים, כמה שאני אוהבת אותו...
עכשיו לילה, חן וספיר נתנו לי כובע עם כיתוב "לילה טוב", ואני חושבת שבאמת אלך לישון. אני רק צריכה לכתוב עוד משהו ביומן של המשלחת, וזהו זה.
שלכם בינתיים,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou