יום חמישי, 7/4/05
יומן מסע! או - יום בוורשה.
"וורשה, וורשה, עיר נהדרת,
וורשה עיר לתפארת,
אי יי יי..."
כן... מי שמכיר את "פלאי קלעים" אמור לזהות את השיר הזה, נראה לי...
בכל מקרה, קמנו מוקדם היום. התארגנו, אכלנו ושתינו, והתכוננו לצאת לסיור בוורשה. נועה הלכה לה במונית, ואילו אנחנו נשארנו לאכול ארוחת בוקר.
לאחר מכן יצאנו החוצה, עלינו לאוטובוס, והתחלנו את הסיור בתוך וורשה שהיה בעיקר סיור רגלי.
היינו בכל מיני מקומות. בהתחלה הגענו למקום שבו שכנה חומר הגטו. חלקים ממנה עוד נשתמרו, ואנו עמדנו מול שתי חומות שעוד עמדו על תילן. המראה מפחיד. החומות עשויות אבן אדומה, ובעבר היו עליהן גדרות תיל ושברי זכוכית.
שמענו סיפורים על הגשר שחיבר בין הגטו הגדול לקטן, על המבריחים השונים ועל ראש היודנראט, בעוד שאנחנו מבקרים בבניין קומות ששרד מהמלחמה, בחלקת דשא מול הכנסייה שגרמה לחלוקת הגטו לשני חלקים, בביתו של ראש היודנראט אדם צ'רניאקוב ועוד. 
לאחר מכן, פנינו שוב בנסיעה אל אחת המובלעות בגטו הגדול שהיוותה בית משפט פולני/יהודי. צד אחד היה ליהודים בעוד שהצד השני שימש את הפולנים. דרך בית המשפט עברו יהודים ומבריחים שונים למיניהם.
בדרך לשם עברנו על פני כנסיית המומרים, ושמענו את סיפורה העצוב. היא שוכנת בתוך הגטו משום שהנאצים ראו במומרים יהודים, אך המומרים ראו עצמם נוצרים משום שהם פרשו מן היהדות והתנצרו. ולמרות זאת הכניסו אותם הנאצים לתוך הגטו, שם שנאו אותם בצורה מיוחדת דווקא משום שהתנצרו.
על כל פנים, באותו זמן היה גם טקס לזכר האפיפיור, ומאיר, הקב"ט שלנו נלחץ מזה וביקש שנעזוב את המקום במהירות.
אז עזבנו במהירות ונסענו לקניון. זה היה מרענן. חן, ספיר ואני חיפשנו מחוכים ומתנות לחברים ולמשפחה. מצאנו כמה מחוכים אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיניי, וזה שכן מצא חן בעיני חן לא התאים לה בגזרה. לא נורא...
נכנסנו גם לחנות צעצועים, שם קניתי ב-22 זלוטי סוס ממש יפה שנראה כמו ברונו (הסוס שעליו אני תמיד רוכבת), מחקים בצורה של מברגים, ברגים ואומים לים, וכבשה לניר. אני צריכה עוד לקנות משהו לאמא, לאבא ולליאל, שביקשה מחזיק מפתחות.
מסתבר שהדברים פה לא כל כך זולים כמו שחשבנו...
קניתי גם בקבוק קולה, ואז נגמר לנו הזמן וכולנו נשפכנו החוצה בתום השעה שהוקצבה לנו. כולנו מלבד עדן, כמובן.
כמו תמיד, האריה הזה היה חייב לאחר. הוא היה במקדונלדס ומישהו הלך להביא אותו, אני חושבת שזו הייתה אורלי, אבל אני לא בטוחה.
משם המשכנו לבית הקברות של גטו וורשה. המקום הזה היה אחד המקומות הכי מפחידים שראיתי בכל החיים שלי. זה לא כמו בתי הקברות שלנו - שהמצבות הן מצבות, והחלקות מסודרות ואין עצים ערומים באמצע והכל. לא... שם העצים מפוזרים, הקברים גם כן - חלקם אפילו שבורים - והעצים מתנועעים ברוח המפחידה... זה כל כך מלחיץ...
כשחנן נתן לנו שהות להסתובב לבדנו, יצאתי משטח הקברים כמה שיותר מהר. רציתי כבר לעזוב את המקום כל כך, אבל חנן החזיר אותנו פנימה לקבר האחים של היהודים שמתו בשואה עצמה. אחרי זה, קצת לפני הסוף, עצרנו ליד קברו של אותו אדם שהמציא את שפת האספרנטו האוניברסלית - ד"ר זמנהוף - וליד קברם של צ'רניאקוב ואשתו. סוף כל סוף יצאנו משם, ונסענו לביתו של יאנוש קורצ'אק.
עכשיו, יאנוש קורצ'אק כבר היה סיפור הרבה יותר נחמד. חנן סיפר לנו בצורה של הדמייה, על ביתו של קורצ'אק, על שמו הבדוי, על בית המשפט של הילדים ועוד.
זו הייתה הנקודה הכי מעניינת ונחמדה בסיפור היום הזה, חוץ מעוד גיחה שעשינו למקום שבו פעם עמד בית כנסת, וכעת עומד שם בניין משרדים של סוני. הסיפור המעניין הוא, שלאחר שהגרמנים הרסו את בית הכנסת שעמד שם, שנים לא הצליחו לבנות שם כלום, עד שמתכנני בניין סוני הבטיחו שיבנו בקומה ה-12 בית כנסת. כך היה, והבניין שלם עד היום. אמונה טפלה או לא - העובדות מדברות בעד עצמן. אחרי שהיינו בבניין המשרדים (מחוצה לו, לא בתוכו), המשכנו למקום שמציג את מסמכי "עונג שבת" - ארגון מחתרתי ששימר את חיי היומיום בהנהלתו של רינגלבלום.
עדן הסביר לנו עליו במשך זמן מה.
בחיי שהאריה הזה יכול להיות איש ציבור בקלות. הקלות בה הוא מדבר, הרצינות בה הוא מסביר, הכל בו פשוט מתלבש על התפקיד... הוא היה טוב, כמו תמיד.
חוץ מזה, ביקרנו במהלך היום גם בבית כנסת פעיל, וראינו את מה שיש בפנים. שמענו את סיפורו - איך שהנאצים לא החריבו אותו - והמשכנו הלאה.
בערב יצאנו למסעדה. אחרי שהתארגנתי וירדנו ללובי, לאה תפסה אותי לשיחה.
"אפשר לשאול שאלה אישית?" היא שאלה.
"בן, בטח." עניתי.
"את ובן עדיין חברים?"
"בן ואני מעולם לא היינו חברים. עדן ואני היינו חברים." התפלאתי.
"כן, סליחה! את צודקת, התכוונתי לעדן באמת." היא מיהרה לתקן.
"אז לא, נפרדנו."
"שמתי לב שהייתם יחד ואחרי זה, עכשיו, אתם כבר לא כל כך. חבל, דווקא הייתם נהדרים יחד, ולא שאתם לא נהדרים בנפרד, שלא תביני אותי לא נכון."
"זה בסדר, אני כבר מתחילה להתרגל."
"אני מקווה שזה לא פוגע בך ששאלתי אותך."
"לא, זה בסדר גמור."
"איך את מרגישה ככה?"
"בסדר, אני מתחילה להתמודד עם זה..."
"כמה זמן הייתם ביחד?"
"שבעה חודשים, אבל זה לא ממש הסתדר, אני מניחה."
היא הנהנה. לא סיפרתי לה כמה קשה לי לחשוב על זה. ולא סיפרתי לה כמה זמן לקח לי עד שהייתי מוכנה להתמודד בכלל עם העובדה שהוא עזב אותי.
יצאנו למסעדה.
הגענו, גילינו שזה אותו אוכל מהמלון ורק העבירו אותו בשבילנו כדי שיהיה לנו מקום נוח יותר לאכול בו, אבל לי זה לא שינה. ההרגשה הרעה מיאנה לעזוב. אבל עד מהרה התחלנו לדבר. ולצחוק. ואז להתגלגל מצחוק. זה היה ערב טוב למרות הכל.
ובסופו, כמעט לפני שיצאנו, עדן בא אלי מאחור ועשה לי "פּוֹק", כלומר, הוא צבט אותי קלות משני הצדדים - ימין ושמאל. כמובן שקפצתי, זה היה מפחיד לגמרי.
"הייתי חייב." הוא אמר.
חייכתי.
"מה המצב?"
"חצב."
"חצב?"
"צב על הגב."
"חצב על הגב?"
"לא, רק צב על הגב."
"אז צב על הגב."
"צו שמונה."
צחקנו.
הוא אוהב אותי?! אני כל כך מבולבלת. זה כל הנגיעות הקטנות האלו שמפחידות אותי... כלומר, לא מפחידות, אבל מבלבלות. מה באמת הוא רוצה ממני? לעזאזל, אני אוהבת אותו כל כך... דיברנו קצת בדרך לאוטובוס, וכשהגענו למלון הייתה לנו מין פעילות שהצופיפניקים הכינו והיה כיף. אחרי זה עשינו הכנות לטקס של טרבלינקה מחר.
בחיי, אם יש משהו שאני מתרגשת ממנו במסע הזה עד עכשיו, זה לעשות את הטקס בטרבלינקה. רק חסר לי שאני אעשה איזו שטות טיפשית.
אחרי שכולם עזבו אורי נזכר שהוא שכח את המצלמה, ועדן נזכר שהוא שכח את המצלמה והג'קט שלו, ושניהם באו לקחת את זה. ואחרי שאורי יצא, עדן עוד חיבק לי את המותניים לאיזה רגע. הוא היה אמור לסדר לי את הנעליים בצורה מסויימת אבל כבר לא היה זמן כי כולם היו צריכים להיות בחדרים. אז הוא הלך, ואמר שמחר כנראה הוא יסדר את זה בשבילי. אני כל כך מקווה... הייתי נותנת כל כך הרבה כדי להיות איתו לרגע לבד. רק לרגע...
עכשיו במסדרונות רועשים. הילדים רצים בחוץ והמורות והקב"ט רודפים אחריהם. מחר תהיה צפויה לנו שיחה רצינית, אני חוששת. ועד אז, אלוהים גדול. בינתיים המורות מנסות להסביר ולהתנצל, ולדרוש מכולם להיכנס לחדריהם. אני מפחדת ממה שעומד לקרות מחר, כל המבוגרים בוודאי יכעסו עלינו כל כך...
אבל יהיה טוב, איכשהו זה תמיד ככה, לא?
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou