יום שישי, 8/4/05
יומן מסע! - או - איך שגלגל מסתובב...
קמתי מוקדם יחסית, משהו כמו בשש. והיה נחמד. אכלנו שוב ארוחת בוקר נחמדה, ויצאנו בערך בשמונה וחצי מהמלון - הפעם עם מזוודות כי באותו יום גם עזבנו את המלון בוורשה כדי לנסוע ללובלין.
יצאנו מבית המלון עם המזוודות והכל, ונסענו לכיכר השילוחים שפעם הייתה חלק מגטו וורשה. משם נעשו השילוחים למחנות ההשמדה כגון טרבלינקה.
אחרי שקיבלנו הרצאה וצילמנו את האנדרטאות, המשכנו עוד מעט לכיוון אנדרטה לזכר המרד - אנדרטת רפופורט, שזהה לה ממוקמת ביד ושם בארץ. קבוצה מסויימת (עדי, לוטם, אור ועוד), עשו שם טקס ממש יפה.
אחרי האנדרטה עזבנו את וורשה - אך לא לפני שחנן סיפר לנו על ניצולי המרד שברחו דרך תעלות הביוב. רק 18 מתוך 50 שרדו, ואת השאר תפסו הנאצים, אחרי שפולנים הלשינו עליהם.
אה כן - בסופו של דבר לא כעסו עלינו, ההיפך הוא הנכון - כעסו על התלמידים מהמשלחת השנייה, שככל הנראה התחילו בדבר - יהיה זה מה שיהיה.
עלינו על האוטובוס, והתחלנו בנסיעה הארוכה לטרבלינקה, נסיעה שארכה בערך 3 שעות - שעתיים וחצי. כל הדרך ישנתי, או לפחות ניסיתי לישון. זה לא כל כך עובד לי כמו שצריך בזמן האחרון... אבל אני לא אשבר - אני לא אקח כדורי שינה, הו לא! (פליפה, אל תכעס בבקשה...).
בכל אופן, עד שנרדמתי, היינו צריכים כבר לרדת. נו טוב, ירדנו והתחלנו ללכת במסלול הרכבת. בדרך עברה על פנינו עוד משלחת אבל הם לא היו רציניים... אפילו חולצת המשלחת שלהם לא השתוותה לשלנו. חלק אמרו שהם מעדיפים לימודים. מעניין מי הרשה להם לצאת לזה בכלל...
בכל מקרה, שכחתי להזכיר שאחרי כיכר השילוחים, לפני רפופורט והטקס, עשינו דרך בעקבות אבנים ששתולות לאורך כל הדרך אל כיכר השילוחים, עד למקום שבו התרכזו חברי ומנהיגי המרד לפני שתפסו אותם. חנן עשה לנו שם הסבר ורק אחרי זה המשכנו לאנדרטה.
כשישבנו שם התחילה לדמם לי האצבע - כנראה נוצר בה פצע מהיובש או משהו - ושלוש טיפות דם זלגו ממנה על המקום שבו ישבתי. כשהראיתי למורה וביקשתי ממנה מטלית לחה, דבר ראשון היא נבהלה, ואחרי זה היא אמרה שטיפות הדם הן משהו סמלי. אבל היא חשבה כך רק אחרי שאמרתי לה שזה לא כואב בכלל.
איפה הייתי? אה כן, טרבלינקה. אז כשהגענו למקום ראינו שבעצם לא נשאר שמה כלום חוץ מרציף וגבעה. הביתנים מזמן נעלמו, נבנתה עליהם חווה שגם היא הספיקה להיעלם וכעת שוכנת שם אנדרטה לזכר המדינות מהן הגיעו היהודים לטרבלינקה, ולזכר הקהילות שנספו. יש שם המון אבנים - יותר מדי. אחת מהן מוקדשת ליאנוש קורצ'אק. רק אבן אחת שמוקדשת לאדם מסוים אחד. כל השאר הן כבר יותר כלליות.
עדן הסתובב מרחוק בשדה האבנים, ואני עמדתי מול שחזור של "גרילר", המתקן שבו השתמשו לשריפת הגופות שהוגזו. זה היה נורא. לא יכולתי להפסיק להחזיק את התליון שלי ולרעוד. ואז, אחרי כמה דקות שעמדתי שם, עדן בא וחיבק אותי, הצמיד אותי אליו. זו הרגשה טובה, לדעת שיש על מי לסמוך... הוא גורם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי, ואיתו. אוף... אני רוצה אותו בחזרה. לו יהי...
כן, טוב... בכל מקרה, אחרי זה עשינו את הטקס שיצא ממש טוב. אנשים אמרו לי שאני מקריאה ממש טוב. אם זה באמת ככה, אולי אני אשקול להשתתף גם בטקסים בארץ? אולי...
עם תום הטקס חזרנו לאוטובוס ואז ביקשו מאיתנו לצאת לארוחת צהריים. אחח... אין כמו פיקניק בחיק הטבע - ממש בכניסה למחנה ההשמדה הגדול ביותר בעולם (800 אלף לא הולכים ברגל, או שכן?) טוב, די עם ההומור השחור, זה באמת לא מצחיק בכלל.
אז אכלנו, וגילינו שגם מ' (הקב"ט מאיר, קודקוד מ' אם תרצו...), אנושי. יש לו חוש הומור והוא אוכל! ולאחר הארוחה, והרבה הרבה צחוקים שאנשים בביתן הקבלה של האתר ממש הופתעו לשמוע, עלינו לאוטובוס ונסענו ללובלין. נסיעה שהייתה אמורה לארוך 3 שעות בערך. באוטובוס חנן שם לנו קלטת עם שירי קריוקי בעברית, וכולנו התחלנו לזמר ולזייף, אבל חפיף. ואחרי זה שוב הלכתי לי לישון. אני שונאת נסיעות ארוכות באוטובוס - זה כל כך מדכא... בגלל זה אני מעדיפה לישון באוטובוס במקום לעשות דברים אחרים כמו לבהות במרחבי האינסוף של פולין במבט מזוגג... אז אני הולכת לישון.
הגענו ללובלין די מאוחר, וגילינו שאנחנו לא יכולים לחנות ליד המלון שלנו משום שבדיוק באותו זמן עברה שם תהלוכה לזכר האפיפיור. עכשיו, קתולים ואנחנו... מממ... לא הולך. אז החלטנו לחכות טיפה.
בסוף כן נכנסנו למלון שלנו, אחרי שהתהלוכה עברה, קיבלנו מפתחות והלכנו להתקלח לקראת ארוחת שישי. לבשנו לבן (חולצות), וירדנו למטה.
עשינו קידוש, הדלקנו נרות, שתינו לחיים, ואז קיבלנו הפתעה מהארץ. הביאו לנו מכתבים שההורים כתבו לנו, והחברים ושאר המשפחה. זה היה מרגש לראות את כולם מתלהבים מהמכתבים שלהם, וגם אני ממש התלהבתי. זו באמת הייתה הפתעה נעימה.
ספיר וחן עשו לי קונצים בארוחה. עדן הלך לשבת בשולחן אחד (היו שניים), אז אני רציתי לשבת בשני, כדי שהוא לא יחשוב... כדי שאני לא אחשוב... אוף, לא יודעת למה!.. בכל מקרה, הן אמרו דווקא: "לא, אנחנו נשב עם עדן." טוב נו, חשבתי, מה כבר יכול להיות רע בזה? זה לא כאילו אני חייבת לשבת לידו, נכון? עם כל כמה שאני רוצה, אני מפחדת שהוא יחשוב שאני שוב מנסה להתקרב אליו. ברור שאני רוצה, אבל הוא לא צריך גם לדעת את זה, בבירור, נכון?
אבל שוב, ספיר וחן עשו לי את זה. חן התיישבה במרחק כיסא מעדן, וספיר התיישבה לידה במרחק שני כיסאות ממנו. "בואי לי, שבי לידי." אמרה חן. כאילו שהיא לא ידעה שאם אני אשב לידה אני גם אשב ליד עדן... בכל זאת התיישבתי.
ואז שתי הפושטקיות האלו עברו לצד השני של השולחן, והשאירו אותי לגמרי לבדי איתו! הוא בטח חושב שאני ממש נואשת... לא משנה... הארוחה התחילה, עשו קידוש, שרו שירים והיה כיף. באיזהשהו קטע עדן אפילו נשען אחורה והכתפיים שלנו נפגשו כשגם אני נשענתי אחורה, וככה יצא שהכתפיים שלנו נפגשו, כי הוא נשען גם על חלק מהכיסא שלי... לא יודעת, זה היה מוזר... וגם היה קטע שהוא ממש רצה לשיר את "אדון עולם" ואני לא ממש מתה על השיר הזה, אז הוא התקרב ושר לי אותו ממש באוזן, ואז הוא התחיל לשחק לי עם המכנס, כמו שהוא עשה כשהיינו ביחד. לא משהו בוטה או גס, סתם התעסק עם הקפל החיצוני. וכשהיה לי קר הוא נתן לי את הג'קט שלו... נראה לי שאני סתם מחפשת רמיזות, אולי אני באמת נואשת כמו שנראיתי. לעזאזל, אני רוצה אותו בחזרה!..
אחרי שקיבלנו את המכתבים עלינו לחדרים. אני שמתי לי מוזיקה שנשמעת כאן עד עכשיו, וסידרתי כמה דברים במזוודה ובתיק, כדי שמחר אני אוכל לארוז מהר. כשסיימתי, תכננתי כבר ללבוש פיג'מה כי ראיתי שעדן לא מתכוון להופיע בקרוב, על אף שהוא אמר שינסה להגיע כדי לסדר לי את הנעליים. הוא צריך להעביר תמונות מכרטיס הזיכרון של המצלמה לזה של ה- USB, אבל אף מחשב כאן לא מתאים, מסתבר. אפילו לא זה של הקבלה... חבל, אבל לא נורא. בכל מקרה, לבשתי פיג'מה ונראיתי כמו יצור בלהות, והתחלתי להיפטר מכל הג'נקיאדה שיש לי על הידיים והצוואר (תכשיטים). כשהגעתי לצמיד ההמטייט שעל יד שמאל, הורדתי אותו ותוך שנייה היו מפוזרים על הרצפה חרוזי המטייט. הוא נקרע.
כשעדן נכנס, הוא מצא אותי על הרצפה, מחפשת בכל מאודי אחרי החרוזים האבודים. מיד הוא נרתם למשימה ועזר לי לחפש אותם, ואכן תוך כמה דקות מצאנו יחד את כולם. כשקמנו מהרפצה הוא אמר לי: "לא נראה לי שיש לי כל כך הרבה זמן כדי לסדר את הנעליים."
"לא נורא." אמרתי לו.
ואז הוא חיבק אותי שוב. חזק וצמוד אליו, כאילו שהוא מפחד שאני אעלם. והוא נישק אותי שוב במצח. למה הוא עושה את זה, אם הוא זה שרצה להפסיק את הכל? אבל הוא חיבק וחיבק והמשיך לחבק אותי חזק וקרוב. רציתי כל כך לנשק אותו בחזרה, אבל פחדתי. איך זה ייתפרש? איך הוא יפרש את זה? מצד אחד, אני לא רוצה שיחשוב שירדתי ממנו. מצד שני, אני לא רוצה שיחשוב שכל אימת שהוא רוצה הוא יכול להתקרב או להתרחק ממני... מה לעשות?! בפעם הבאה אני אנשק אותו - זה בטוח. אולי לא בפה ולא נשיקה אמיתית, אבל אני אחזיר לו נשיקה, רק נשיקונת, כדי שהוא יקלוט את המסר. אחח... יהיה טוב.
בסוף הוא הלך בברכת לילה טוב.
שכחתי לכתוב שאחרי הארוחה, כשעליתי לחדר, גיליתי שהדלת שלי הייתה פתוחה. זכרתי שנעלתי אותה ואף בדקתי שהיא נעולה היטב, ולכן חששתי שאולי מישהו פרץ פנימה. הדרכון היה בפנים, ושום דבר אחר לא נלקח, אבל דאגתי אז פניתי למאיר (קדקוד מ'), וביקשתי ממנו שיבדוק את העניין. הוא ביקש מאיתנו להודיע לו על כל דבר חשוד שקורה.
הוא בדק את החדר, וכשלא מצא בו כלום, הודה לי על שהודעתי לו ויידעתי אותו, והלך. הכל היה בסדר בסוף.
עכשיו אני מסיימת, נראה כבר מה יהיה מחר.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou