עכשיו רע.
תמונות מעכשיו:
אם מישהו לא מבין/לא רואה מה כתוב שם:
"חופים הם לפעמים געגועים לנחל,
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו.
לב שבור, של חול ואבן.
והאדם, הוא לפעמים גם כן יכול להישאר,
נטוש ובלי כוחות,
ממש כמו חוף..."
זה שיר דיי מוכר, והמוזיקה שלו עצובה. כמוני.
אני לא מאמינה כמה מזל רע יכול להיות לי...
זה לא ייאמן...
אבל עכשיו - פולין:
יום שבת, 9/4/05
יומן מסע! או - דמעות של מלאכים.
קמנו לבוקר נחמד למדי בלובלין.
הלכנו מעט בעיר לאחר שארזנו את חפצינו והעלינו אותם על האוטובוס. בדרך הרגלית הגענו לכל מיני מקומות בעיר. בית היודנראט שבשטח הגטו, המבצר שבו היה מלך פולין חי לפני שנית רבות, כיכר נחמדה שנראתה באופן מוזר די דומה למשהו מתוך סרט איטלקי או צרפתי...
דיברנו על ההיסטוריה של המקום, על ההיסטוריה של היהודים בו, והיה נחמד. לאחר שעצרנו בנקודת תצפית גבוהה על מבצר המלך - שלימים השתמש בו ה- S.S. למטרותיו האישיות, ירדנו והתקרבנו אליו. על מדרגות הגישה למבצר הצטלמנו תמונה קבוצתית, ושוב זה היה ממש מצחיק לראות מישהו - הפעם חנן - עומד עם כל כך הרבה מצלמות ביד. הוא אפילו עצר פולני נחמד באזור, שהסכים לעזור לו לצלם את כולנו בכל המצלמות.
אחרי זה המשכנו אל האוטובוס למטה, ונסענו למקום שנקרא ישיבת חכמי לובלין. זה בניין שאיננו מתוחזק טוב למדי, וישנו רק שומר אחד בכניסה שדואג שכולם אכן ישלמו בכניסה. המדריך הפולני שלנו - טומק - שילם בעבורנו, ואנחנו נכנסנו פנימה.
הישיבה הייתה בעצם המקום שממנו יצאו כל הרבנים הכי גדולים. כל הרבנים הגדולים יצאו מלובלין, ולכן הגרמנים רצו להרוג את כל קהילת לובלין - ואכן כך הם עשו - ראשונה, משום שהם רצו למחוק כל שורש יהודי. ומבחינתם היה זה ברור שהשורש הוא בלובלין - בישיבת חכמי לובלין.
עם פרוץ המלחמה השתלטו הנאצים על הבניין, ובסופה השתמשה בו הפקולטה הפולנית לכימיה, עד שממשלת פולין החזירה את המבנה ליהודים. הבעיה היחידה היא שליהודים אין איך לתחזק את המקום בגלל בעיות כלכליות, ולכן המקום נראה מוזנח מעט. בכל מקרה, אחרי שיצאנו מהישיבה, נסענו למקום הכבד ביותר באותו יום - מחנה הריכוז וההשמדה מיידאנק. כשהגענו לשם, רוח החלה לנשוב, והשמש נעלמה כמו ידעה שאנחנו מגיעים.
יצאנו והתרכזנו באנדרטה הפותחת את הדרך אל המחנה. דיברנו, וחנן הסביר לנו על מה שקרה שם. הכל היה ענייני וכל הבניינים היו רחוקים מאיתנו, ולכן זה לא ממש נגע במי מאיתנו.
ירדנו למטה, והגענו לווילה של ראש ומפקד המחנה. הוא היה אכזרי במיוחד, ואשתו אהבה לעשות אהילים למנורות מעור אדם. הסיפור המצמרר, ועוד סיפור שסיפר לנו חנן על חומה שהפרידה בין המחנה לבין מגורי הגרמנים ועל אנשים שחיו חיים כפולים - בתוך המחנה, ועם המשפחה שבחוץ - כל אלו גרמו למעין הרגשה לא טובה שמשהו עתיד לקרות.
ואז נכנסנו למחנה, ועמדנו בכיכר השושנים האדומות שנקרא כך על שום הדם שהיה זולג מפצעיהם של היהודים שהובלו לשם במכות אכזריות, שהותירו כתמים אדומים בשלג.
לאחר הסלקציה, הוכנסו היהודים למקלחות. אלו שנועדו לחיים - יצאו אחרי המקלחת הקרה, ואלו שנועדו למות נרחצו במים רותחים, על מנת שדמם יזרום מהר יותר, ולאחר מכן הובלו לתא הבא שבו כבר הוזרם אליהם הגז חד תחמוצת הפחמן או ציקלון B.
כשעברנו שם, המחזה היה נורא. הגז שהגיב עם הקיר יוצר בו כתמים כחולים-ירקרקים מזוויעים שגורמים לאדם שרק ירצה כבר לצאת משם, והריח נוראי. אמנם הריח מאז אותה תקופה כבר נעלם מזמן, אך הפולנים מושחים את קירות העץ בחומר שמונע התכלות, וחומר זה מסריח נורא.
אחרי זה יצאנו החוצה, וחנן דיבר איתנו והסביר לנו שוב בצורת סיפור על המקום. בתוך תאי הגזים נתנה לי חן דגל ענקי. אני פרשתי אותו עלי והתעטפתי בו. תחילה חשבתי שזה נראה די מטופש, אך אז שמתי לב לכמה דברים:
1. אני לא היחידה שלבשה עליה דגל והתעטפה בו.
2. הרגשתי ביטחון כשלבשתי את הדגל.
3. הרגשתי שזה נכון לעשות זאת משום שדווקא במקום שבו הדגל הזה הכי חסר, לשם עלי להביא אותו. משום מה הרגשתי שאני לא לבדי כשלבשתי את הדגל.
והמשכנו ללכת, ונכנסנו לצריפי מלאכה שבהם הייתה תצוגה של בגדי העצירים והסוהרים, חפצים שונים שנלקחו מיהודים ואישורי עבודה. בצריף אחר היו תכניות לבניית מיידאנק. בעיקרון המקום בנוי לפי שדות, כאשר בכל שדה כמות צריפים כלשהי ומטבח.
בצריף השלישי היה משהו שונה. שם היו נעליים. ערמות על גבי ערמות של נעליים. כל כך הרבה, שזה היה פשוט נורא. והן עוד נושאות את הריח של העור הבלוי והגרביים והרגליים... זה היה פשוט נוראי. וכשיצאנו אורלי הייתה צריכה להקריא משהו והיא כמעט נשברה באמצע. כשהיא סיימה לקרוא, עבר לידנו פרפר צהוב. פרפר צהוב שרבים מאיתנו ייחסו לו משמעות רבה כל כך... הוא היה כל כך סמלי...
המשכנו לצריפי המגורים וראינו את התפתחות המגורים השונים.
ואז הגיע תור הקרמטוריום. זה היה מקום פשוט נוראי. בתור התחלה היו בו עוד איזה שני תאי גזים של פחמן חד חמצני וציקלון B. בחדר שלאחר מכן ישנו סרקופג עם שרידי עצמות, ובסופו של דבר - המשרפות עצמן, התנורים עצמם.
כשחנן התחיל לדבר, הוא סיפר על מישהי שאיבדה את אמה ולא ידעה היכן. באחת הפעמים היא הצטרפה עם משלחת למיידאנק, ושם היא יכלה להרגיש שזה היה אותו מקום שבו רצחו את אמה. בכל אותו הזמן חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו הייתה זו משפחתי שלי בשואה, אמי שלי. ואז באו הדמעות שלי. זה לא היה בכי היסטרי, אלא אחד שקט דווקא.
ריטה נתנה לי מטליות לעיניים, ובן חיבק אותי במשך כל הדרך אל הר האפר, ולאה המורה המלווה חיבקה אותי כל עוד נשארנו בתוך המשרפה, ואז הגענו להר האפר.
התיישבתי על השיש המקיף את ההר מרחוק - 7 טונות של אפר אדם; כל כך הרבה אנשים... - ועטפתי בידי את הדגל כדי לגונן עליו. לגונן עליו שלא יאונה לו כל רע - שלא ייעשה לו שוב מה שנעשה לעם בעבר.
אז עדן בא אלי, התיישב לידי ופשוט חיבק אותי. גם קודם, לאחר שיצאנו מתאי הגזים הוא חיבק אותי שעה ארוכה, אבל כעת שנינו פשוט ישבנו שם מחובקים, מאחורינו הר האפר ולפנינו השמיים הכחולים והדשא הירוק, העננים הלבנים והשמש הצהובה. ואני יכולתי להרגיש כוחות מחודשים עוברים בי באותם רגעים, כאילו כל הביטחון של הגבר הזה שלידי פשוט מועברים אלי על ידיו. החיבוק שלו נסך בי ביטחון, וכשקמנו כבר הרגשתי כאילו מילאו לי מצברים מחדש.
כמה תלמידים ערכו טקס מדהים, ולאחר מכן חזרנו לאוטובוס ונסענו לזצ'וב, במרחק של שלוש שעות נסיעה.
בדרך עצרנו בעיירה קטנה, והלכנו לראות בית כנסת שהחריבו אותו, אך משום שאין קהילה יהודית בעיירה הזו, איש לא שיפץ ושיחזר אותו.
בית הכנסת נראה כמו מקום רפאים עזוב, נטוש ומלא אבק, ובו שברי מצבות שהנאצים החריבו והובאו לשם על מנת שאיש לא יפגע בהן עוד. על הקירות ציורים חצי מחוקים מהזמן וחילולם של הנאצים.
דרך תת קרקעית מובילה לבית כנסת נוסף - אף הוא נטוש, מחולל ומוזנח - וגם בו ציורים שונים הרוסים על הקירות. באחד הקירות בשני בתי הכנסת גומחה - מקום לספר התורה, דבר שמדגיש את רפאיות המקום, והאבק...
חנן סיפר לנו שבמשך מעל לשישים שנים לא נשמע בבית הכנסת הזה קול תפילה, ולכן שרנו את "אדון עולם", ועוד כמה שירים דתיים. עמדנו במעגל אחד ענק, שרנו ורקדנו. זה היה רגע של שמחה שבקע מתוך העצב וההשמדה, והיינו זקוקים לרגע הזה כל כך...
אחר כך שרנו לאורלי שירי יום הולדת, קפצנו עליה וחיבקנו אותה. כשהעלינו אבק והתחלנו להשתעל, החלטנו לצאת (וגם משום שהתחיל להחשיך), וחזרנו לאוטובוס.
במשך כל הדרך לזצ'וב, שרנו שירים ביחד עם המדריך, לאה, ומ' הקב"ט. היה כל כך כיף ונהדר, שקשה לתאר את ההרגשה. אך לאחר מיידאנק - שהיה במרחק קצר כל כך מהחלק הפולני של לובלין, ובכל זאת איש לא עשה דבר - לאחר מיידאנק היינו צריכים את ההתפרקות ההיא.
היום הבנתי את המשמעות האמיתית של השואה. או התחלתי להבין. מרגע שדימיתי את עצמי ומשפחתי במקומן של כל המשפחות הללו - יחד עמן - הבנתי. זה עלול לקרות שוב, ואנו צריכים להתכונן לכך בקשב. אנו חייבים להיות מוכנים.
בערב, כשהגענו למלון, אכלנו ולאחר מכן ערכנו שיחה שהבהירה לנו עד כמה היום הזה שינה את תפיסתנו בנוגע למסע.
בסוף השיחה עדן שוב חיבק אותי על מנת שלא יהיה לי קר. אוף, אני כל כך אוהבת אותו... מה הוא חושב? מעניין אותי לדעת. האם גם הוא רוצה בי בחזרה? נדמה היה לי שהוא רצה שנתנשק אתמול, אך לא הייתי מוכנה לזה. לא שלא רציתי, פשוט לא חשבתי שהוא ירצה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אוף, הלוואי וידעתי... אני כל כך רוצה שנחזור שוב להיות ביחד... זה נראה כאילו הוא רוצה להתקרב שוב, אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה... אני פשוט אוהבת אותו, נראה לי...
עד מחר, שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou