יום ראשון, 10/4/05
יומן מסע! או - ושוב, איך שגלגל מסתובב...
נסענו לעיירה קטנה ונחמדה שאני לא זוכרת את שמה אבל נראה לי שקוראים לה טרנוב. עוד כשהיינו בזצ'וב ביקרנו בבית כנסת שלא הושמד על ידי הנאצים לגמרי, אבל הם בכל זאת הגיעו אליו. עם הזמן שיפצו אותו והממשלה הפולנית השקיעה בטיפוחו, אבל אין יהודים שיבואו לחגוג בו. וככה אנחנו הגענו אליו וערכנו את הטקס שאנחנו עורכים בכל מקום שבו יש בתי כנסת - רקדנו, וצחקנו, ושרנו ופיזזנו. והיה מצחיק כל כך...
לפני שהגענו לשם, היינו בארמון של משפחה עשירה. היא לא הייתה יהודיה, אבל היה בה מישהו שהתגייר. זה מקום ענק ונהדר, מלא בגנים ובתוכם עצים, פרחים ופסלי אבן מדהימים. והמקום כל כך ענק!
אחרי שהיינו שם הלכנו לבית הכנסת, ומשם נסענו לטרנוב. שם ראינו במה ישנה של בית כנסת שעמדה במקום שהיה בעבר מרכז בית הכנסת. היום המקום פתוח, ורק מעל הבמה יש כיפה שתשמור עליה מהגשם ומפגעי מזג האוויר האחרים.
המשכנו הלאה, והגענו למקדונלדס כדי שאנשים יוכלו לאכול ארוחת צהריים. זה אולי לא נראה כך, ולפי הקריאה אנחנו לא מבלים כל כך הרבה זמן בחוץ, וזה באמת נכון. אבל, ויש כאן אבל מאוד עקרוני, אנחנו נמצאים בדרכים זמן רב. נסיעה מאתר אחד למשנהו עשוייה לקחת עשר דקות או שעה וחצי, ועד לבית המלון זה בדרך כלל לוקח משהו כמו שלוש שעות בממוצע.
בכל מקרה, הגענו למקדונלדס. עכשיו, אני ועוד כמה ילדים הודענו שאנחנו לא אוכלים במקדונלדס, אז חנן המותק לקח אותנו למסעדה איטלקית והזמנו פיצה לכולם. בפעם הראשונה בחיי אכלתי פטריות בפיצה - ולא נגעלתי מזה. פשוט לא היה לזה טעם מיוחד...
אחרי מקדונלדס נסענו לבורות הרג, שבהם נרצחו ילדים יהודיים ומבוגרים, ופולנים. המקום הוא מקום יפה ושקט, והציפורים בו מצייצות במין שלווה, והעצים העקומים פשוט גדלים להם, והשקט... השקט הזה... קשה להאמין שמישהו אי פעם עשה שם משהו נורא כל כך כמו רצח. זה מה שקשה. אבל הרצח התרחש, ואין ביכולתנו לעשות דבר על מנת לשנות זאת. רק לדאוג שזה לא יקרה שוב.
משם המשכנו למכרות מלח מיוחדים במינם. אלו מכרות מלח תת קרקעיים שמהם כרו בעבר את מרבית המלח למלכים. הייתה שם תצוגה מרהיבה והכל היה פשוט יפהפה. קניתי שם לליאל צמיד סגול עם כיתוב בסינית, ולעצמי קניתי פסלון של סוס מושך עגלת מלח. לאמא קניתי פעמון של מכרות המלח - כי היא ביקשה לאוסף. כשעמדנו לחזור למעלה, אורלי ביקשה מאיתנו שניראה מותשים ועייפים ושלא נדבר. אז ניסינו לעשות את זה. היא רצתה שנעבוד על מ' ועל חנן.
נכנסנו למעלית מפחידה, מלחיצה וקלסטרופובית נורא, ועלינו למעלה. כבר מתתי לצאת משם. כשיצאנו באמת התחלנו להתנהג כמו שאורלי ביקשה ולא ענינו למאיר ולחנן על כלום. אבל מאיר השב"כניק הזה גילה מיד וסיפר גם לחנן... לא נורא, עוד נתנקם בו.
ואחרי זה נסענו לקרקוב, לבית המלון אסטוריה. היינו אמורים לפרוק ואז לרדת מהר לשיחה עם חסידת אומות עולם ולאכול.
אני פרקתי, ואז הלכתי לבקר את עדן בחדר שלו ושל אורי. כמו תמיד, הם קיבלו חדר ענקי, ועדן בדיוק היה באמצע חיפוש נואש אחרי סוללות שאיבד. אורי יצא לשנייה, והיינו לבדנו בחדר. לפתע נשמע רחש מפחיד מהחלון. הוא לא היה סגור. אני קפצתי בבהלה ועדן אמר:
"אוי לי, תרגעי כבר."
"אני לא יכולה כשדברים מלחיצים אותי." עניתי לו.
"את אמורה להרגיש בטוחה כשאת איתי." הוא אמר.
בטוחה... הייתי רוצה, אבל אני מרגישה שאני הולכת על ביצים כשאני בקרבתו. לא, לא ביצים, סכינים. כואב? הו כן...
הוא המשיך לחפש את הסוללות ואורי נכנס שוב.
"איפה שמתי את הסוללות האלה?!" הוא שאל בתסכול.
"איך אפשר באמת לאבד 12 סוללות?" הרהרתי. הוא הבין את זה כהתגרות.
"תפסיקי." הוא אמר וזרק עלי את המעיל. קמתי.
"נמאס לי, אתה לא נחמד אלי." אמרתי. "אני הולכת." ויצאתי. הוא קרא אחרי איזה פעם או פעמיים. אבל אני פשוט המשכתי ללכת. ואז הוא זרק מין "בסדר" שכזה, כאילו 'טוב, אם ככה את רוצה את זה, סבבה'. וזה פשוט שבר אותי. כי לא רק שהוא מעליב אותי, גם לא אכפת לו ממה שאני מרגישה יותר.
ירדתי למטה בשיא המהירות והסתובבתי מעט בין האנשים בלי באמת לדעת מה אני עושה. ואז הלכתי והתיישבתי על המדרגות ופשוט נתתי לעצמי לבכות בשקט. אנשים עברו ולא ראו - אנשים אף פעם לא רואים, נראה לי.
ואז עדן ירד מלמעלה. הוא התיישב לידי וחיבק אותי.
"סליחה אם העלבתי אותך או פגעתי בך." הוא אמר במין שקט מבוייש שכזה. "אני לא התכוונתי."
לא עניתי לו. הרגשתי רע מדי ולא רציתי שישמע אותי בוכה. ואז חנן קרא לנו לשיחה. וכל השיחה דמעו לי העיניים וחשבתי לעצמי רק על זה שהוא נטש אותי - עזב אותי - זרק אותי, ולא אכפת היה לו בכלל. הוא אמר שהוא בחיים לא יפגע בי, נכון? אז למה הוא פגע בי היום?! הוא לא שקרן, לפחות הוא לא מתיימר להיות, אז למה הוא אמר לי שהוא לא כשהוא בעצם כן?!
אחרי השיחה הרגשתי שאני לא יכולה להשאר לאכול. אמרתי ללאה שאני לא מרגישה טוב, ועליתי למעלה. התקלחתי, וכשסיימתי באו לקרוא לי למטה. התארגנתי ויצאתי החוצה. בדרך נתקלתי בעדן שוב.
"אני יכול לדבר איתך?" הוא שאל.
"כן."
"בחדר שלך?"
"בסדר, אבל אני צריכה לרדת לבטל את ארוחת הערב שלי. חכה פה." ירדתי ואמרתי לאורלי, לאה, חנן, מור, מירי, שיר ועדי שאני לא רעבה, ושהם לא צריכים להרגיש חייבים לשמור לי על האוכל. ואז עליתי לחדר וראיתי את עדן יושב על אחת המדרגות ליד החדרים, והבנתי שאין לי ברירה אלא להוריד את הכפפות.
דיברנו בחדר עד אחת ועשרה. וכל אותו הזמן הייתי קרה וצינית, ולא בכיתי. כי כבר לא היו לי יותר דמעות. וכי אני לא יכולתי יותר לבכות על זה. כבר הייתי מעבר לבכי, וכשאני מעבר לבכי - הרבה יותר קשה לשבור אותי. ואמרתי לו בדיוק את מה שאני מרגישה. מבלי להביט בו - כי אם הייתי מביטה בו לא הייתי יכולה לומר את מה שרציתי לומר. אבל מדי פעם שלחתי אליו איזה מבטון, רק כדי לראות את התגובה שלו. ודיברנו, ואני לקחתי את התובנות שלי, ואני לא יכולה לחזור על הכל מילה במילה כי אני לא רוצה וכי אני לא זוכרת וכי אי אפשר להעביר את זה על הדף. מה שכן, זה היה נראה כמו תסריט מאיזה סרט ישראלי גרוע. אבל זה היה משהו שהייתי חייבת לומר. ולא הייתה לי אף דרך לשנות את זה - כי הייתי חייבת לומר את זה, וכי לא רציתי לשקר.
השורה התחתונה הייתה שהוא לא מתחרט על הפרידה, שהוא חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות, ושעדיין אכפת לו ממני - ממה שאני חושבת, ממי שאני וכו'.
והשאלה שהדהדה לי במשך כל הזמן הזה הייתה 'למה?' למה, אם הוא כל כך תופס ממני - אם כל כך אכפת לו ממני - למה אם כך הוא זרק אותי?
והוא לא יכול היה לענות לי על זה. כי לא הייתה לו תשובה. "אני הדבר הטוב ביותר שקרה לו", אבל לא הייתה לו תשובה. וזה לעזאזל, זה הדבר היחיד שמציק לי בכל הקטע הזה - שאני לא יודעת מה הייתה הסיבה. וזה לא נותן לי מנוח - כי אני לא יודעת אם זה משהו שדפוק בי מהיסוד, או אם זה משהו אחר. ולו גם אין מושג למה הוא עשה את זה.
וזה לא שהוא לא אהב אותי - הוא אהב אותי ולכן הוא היה איתי - אז מה לעזאזל קרה?!
כוסעמק, הלכתי לישון, וקמתי בבוקר כדי לכתוב את זה.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou