יום שני, 11/4/05
יומן מסע! או - כמה פעמים גלגל יכול להסתובב?
קמנו בבוקר ועשינו דרך רגלית לרובע היהודי של קרקוב. מהמלון זה לא ממש הרבה זמן. הגענו לכל מיני בתי כנסת, מסעדות, בתי קפה ואפילו חנות ספרים יהודיות. הנקודה המעניינת היא, שכל החנויות הללו אינן בבעלות יהודית ולא נכנסים אליהן יהודים חוץ מתיירים, כי אין יהודים בקרקוב כמעט. במקום שפעם היו המוני יהודים, כיום לא נשארו.
נכנסנו לבתי כנסת שונים, וגם לאחד רפורמי. שם הבמה לא הייתה במרכז,כמו בשאר, אלא בקצה, קרוב לארון הקודש. זה היה מקום ענקי ויפהפה.
ואחרי זה המשכנו גם לבית קברות יהודי שם שמענו מחנן כל מיני סיפורים על רבנים שחיו ומתו בקרקוב.
כשיצאנו משם, נסענו באוטובוס לאיזור הגטו היהודי. כשההבדל בין רובע יהודי לגטו יהודי הוא שלגטו הוכרחו היהודים להיכנס ואל הרובע הם רצו להיכנס.
ראינו את חומת הגטו, ותמונה של המקום בו היינו מפעם. חנן סיפר סיפור או שניים והמשכנו הלאה.
היינו גם במוזיאון של חסידי אומות העולם - אני פשוט לא סגורה אם זה היה אחרי או לפני הגטו, ושמענו שם עוד סיפורים מחנן על בעל המקום - שהיה פעם בית מרקחת - ועל איך שהוא עזר לכל מיני יהודים להתחבא.
נסענו אחרי כל זה לפלאשוב. זה היה מקום ריכוז של היהודים שבו מתו היהודים מרעב, מחלות ותשישות. את היהודים שמתו, וגם כאלו שנרצחו, זרקו לבור גדול שמעליו - בפתחו - עמדנו. היה מישהו שרצה להתגלגל בבור לפני ששמענו את הסיפור, ואחרי שחנן סיפר אותו הוא שאל את אותו ילד אם הוא עדיין רוצה להתגלגל בבור. הילד החוויר ואמר שלא. זה היה ממש ממש מצמרר.
בסופו של דבר, השעה אז הייתה כבר אחרי שלוש, נסענו לשוק והסתובבנו שם עד רבע לשש. זה היה שוק מדהים, ומצאתי שם המוני דברים בשביל החברים ובשביל ים. עכשיו נשאר לי לקנות מתנות רק לאבא, לסבא וסבתא ולפליפה, שיר ונועה. יותר מדי דברים לעומת מעט מדי זמן, אבל יהיה בסדר. בינתיים קניתי מתנות לים, לליאל ולאמא. וגם לעצמי... וצילמתי גם כמה תמונות, והיה נחמד.
אחרי השוק נסענו למוזיאון של צלם שמצלם תמונות מדהימות של אתרים שואתיים ותרבותיים של יהודים, שממחישים את השואה מזווית אחרת.
אחרי זה חזרנו לבית המלון, ושלחתי לאבא לעבודה פקס שבו כתבתי להם שעדן ואני נפרדנו. אוף... למה זה היה צריך לקרות?
היום שוב, כמו תמיד, כאילו שהוויכוח של אתמול בכלל לא היה ולא נברא, דיברנו אחד עם השני וצחקנו והכל היה פנאן - הכל היה בסדר. הוא רוצה שאני אקבל ממנו את מה שהוא יכול להציע לי כרגע, ואין לי ברירה אלא לקבל את זה ולשתוק. אם זה מה שאי פעם יהיה לי ממנו אז: So be it...
אני פשוט אצטרך לחיות.
אני כותבת את זה ביום שלישי, ולכן אני רק אוסיף שהיום זה שוב ה-12 בחודש. אם לא היינו נפרדים - זה היה יום שמונת החודשים שלנו... נכון עצוב?
שלכם,
hanyou
הערה שלאחר העריכה: באותו יום בערב גם יצאנו לערב פולקלור פולני. היה מצחיק - באחד הריקודים של המופיעים, שני ילדים (אורי .ח. ושקד), הצטרפו לשניים בריקוד וואלס, ואז המופיעים החליטו לשתף כבר את כולם. היה נחמד. ואז חזרנו למלון ולשחתי את הפקס.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou