יום שלישי, 12/4/05
יומן מסע! או - כשהלב בוכה...
היום לא בזבזנו זמן. קמנו מאוחר יחסית, ומיד נסענו לאושוויץ. אושוויץ לא היה מחנה השמדה - הוא היה מחנה ריכוז.
עברנו שם בין בניינים שונים, כאשר כל אחד מהם מכיל מוצגים שונים. מדהים איך הצליחו להפוך את המקום הנוראי הזה למוזיאון, בכזו פשטות. ראינו ערמות נעליים משומרות בקירור:
רגליים תותבות:
הררי שיער משומר שנגזז מגום הקורבנות - רובם יהודים:
ראינו תילים של מזוודות:
סירים וכלי בית שונים:
מברשות:
משקפיים:
מכסי קופסאות:
דבר מפחיד למדי קרה כשנכנסנו לאגף בו היו המזוודות: ניגשתי לצלם את המזוודות, ואחרי זה חנן לקח אותנו להרצאה קצרה באחת הפינות בחדר. כשסיים את ההרצאה, הורה לנו להביט במזוודות ולחפש את זו של אביה של אנה פראנק. נדהמתי לגלות שהיא שכבה בדיוק באותו מקום שאותו צילמתי דקות ספורות לפני כן. ועוד יותר נדהמנו לגלות שהתאריך שהיה רשום על המזוודה היה 12/4/15. זה היה אותו תאריך שבו הגענו למקום - היום. מפחיד... מאוד מפחיד...
אחרי אושוויץ - כשנסענו לבירקנאו - כבר היה קשה יותר.
המקום ענקי. עברנו שם וראינו את כל הצריפים שנהרסו ונשארו מהם רק תנורים וארובות שיועדו לחימום המקום אך מעולם לא הובערו. ראינו את מחנה הנשים, הגברים והמשפחות, והגענו לתאי הגזים, הקרמטוריומים והאנדרטה. תאי הגזים והקרמטוריומים הופצצו על ידי הנאצים כאשר הם נאלצו לברוח, ואלו קרסו מטה אחד על השני עד שהרצפה נעלמה כליל. כשהגענו לשם כל שנשאר לראות היה ערמות אבנים נפולות וכמה הריסות ישנות. אבל כושר הדמיון שלי עדיין לא נפגם, ויכולתי לראות בבירור את תאי הגזים, מעליהם הקרמטוריומים, ומעליהם - גבוה אף יותר - בתיהם של החיילים, שחוממו על ידי האש הארורה מן המשרםות. וזה היה נורא. חנן הסביר לנו מעט על הקרמטוריומים ועל תאי הגזים במקום - סיפר את הסיפור על הנערה היחידה שכן שרדה את הגז הקטלני אך הוכנסה לתוך התא שוב, והמשכנו בחזרה אל האנדרטה.
באנדרטה היה טקס של משלחת אחרת, ואנחנו היינו חייבים לחכות בצד בקור עד שהם יסיימו, לפני שנוכל לערוך את הטקס שלנו. אם יש משהו שאני יכולה לומר, זה שאנחנו שרנו את התקווה חזק הרבה יותר מהמשלחת השנייה של מעל ל-50 איש. ואנחנו היינו בדיוק 33 חברים.
הטקס היה מדהים ומרשים, אבל מה שקרה לפניו השפיע עלי יותר, אני מוכרחה להודות. ובכן, בזמן שחיכינו, עמדתי מול השער הגדול והמפורסם של בירקנאו, דרכו הגיעו הרכבות הנוראיות, ופשוט חשבתי על כל האנשים שמתו. בתוספת למה שכבר היה לי על הלב - כל העניין עם עדן ועם שמונת החודשים שהיו אמורים להיות אך אינם - כל זה היה יותר מדי עלי. התחילו לרדת לי דמעות קטנות, שקטות. בכיתי בשקט. ואז עדן שם לב. וכשהוא שם לב הוא בא קרוב אלי.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"לא." עניתי בקול חנוק.
"מה קרה?"
"אני לא יודעת."
"בואי." הוא אמר וחיבק אותי חזק חזק. ואז זה כבר הפסיק להיות בכי שקט והפך להיות בכי חזק ומתייפח. ככה זה אצלי כשמישהו מחבק אותי ורע לי. בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי.
"למה זה?" הוא שאל.
"אני לא יודעת." עניתי.
"בטוח?"
"אני מניחה שיותר מדי היה עלי." עניתי בין יפחה ליפחה. הוא רק חיבק אותי חזק יותר ונתן לי לבכות הכל החוצה. "אני מצטערת על כל הדברים הנוראיים שאמרתי לך שלשום." בכיתי לתוכו. "אני מצטערת."
"מה?"
"זה לא היה בכוונה..."
"ששש... זה בסדר... את בסדר..." הוא אמר, חיבק אותי אליו וליטף לי את השיער. "הכל יהיה בסדר."
אחרי שנרגעתי קצת הוא יישר לי את המשקפיים על האף ושאל אם עכשיו הכל בסדר. מכיוון שהרגשתי רע עניתי לו שלא, אבל שיהיה בסדר. הוא חיבק אותי עוד קצת ואז הלכנו למקום של הטקס.
אחרי הטקס הלכנו ביחד לאוטובוס - הוא חיבק אותי ואני אותו, ואני הרגשתי מעין שלווה שכזאת יורדת עלי, כאילו פה נסגר מעגל. הכל יהיה בסדר איכשהו. הכל תמיד מסתדר. האנשים הללו מתו כדי שאנחנו נוכל לחיות - כמה אנוכי שזה יישמע - ואנחנו חייבים להם את חיינו. הם הבטיחו את מדינתנו, את עתידנו, וכעת אנחנו צריכים לדאוג שעתיד זה יהיה טוב.
ועדן? הכל יהיה בסדר איתו. הכל חייב להיות בסדר, במיוחד אם אני עדיין אוהבת אותו, ואם לו עדיין אכפת ממני. בדרך הוא שאל אותי שוב מה קרה לי שהתפרקתי ככה.
"אני ממש לא יודעת." אמרתי.
"את לא יודעת מה היה הטריגר?" הוא שאל.
הנדתי בראשי.
"בטוח שזה היה רק זה?" הוא התכוון אם אני בטוחה שזה יהה רק השואה והמתים, ולא משהו אחר. יש לי הרגשה שהוא התכוון אלינו. האם הוא ניסה לבדוק את ה-12 בחודש מזיז לי?
"נראה לי שכן, אבל אני לא יודעת." אמרתי כדי שלא אצטרך להשיב לו בצורה חד משמעית. והרי מה יכולתי לומר - שהפרידה ממנו הייתה אחד הפקטורים שגרמו לי לבכות? לא יכולתי לומר לו את זה. אז לא אמרתי. טעות? אני לא כל כך בטוחה. וחוץ מזה אני חושבת שהוא ניחד גם אם לא אמרתי מפורשות. עובדה היא שאחרי זה הוא חיבק אותי כל הדרך בחזרה אל האוטובוס.
כשהגענו למלון כבר היה מאוחר - בזבזנו זמן רב באושוויץ-בירקנאו ולא הספקנו להתקלח. מיד ירדנו לאכול ארוחת ערב, ואחרי זה הייתה לנו שיחת סיכום עם חנן והמורות. בתום השיחה עלינו להתקלח, ובדיוק כשסיימתי דפקו בדלת ואמרו לי שיש משיבת סיום בחדר של כמה מהבנות, שקיבלו חדר גדול יותר משל השאר. הגענו לשם ספיר ואני, והתחלנו כולנו משחק של הבנים נגד הבנות. כולם כתבו משימות שהיה צריך לבצע, ואחרי זה חיברנו את כולן יחד ושלפנו בתורות - פעם הבנים ופעם הבנות.
היו כל מיני משימות מוזרות כמו לשתות מיץ גרב או לשתות מים דרך גרב, או לאכול ציפורני רגליים ואחרים. אני אישית התנדבתי מהקבוצה כדי למלא את אחת המשימות שהוטלה עלינו - לגרגר בפה מים עם סבון. זה אולי נשמע מגעיל אבל לא היה לזה טעם של סבון בכלל, היה לזה טעם רגיל לגמרי... מילא...
באמצע באו המורות ואמרו לנו שאנחנו רועשים מדי. אז הבטחנו שנסיים תוך רבע שעה ואכן כך עשינו. בסוף הפעילות קיבלנו תחתונים עם כיתוב של: "הכניסה לגויים אסורה", והצטלמנו איתם על הראש. חמוד :).
כשעלינו הלכתי לחדר של אורי ועדן כדי שעדן יוכל לתת לי משהו שהוא ביקש עוד קודם להכניס אצלי למזוודה. הוא נתן לי מעיל, ואז הלכתי לחדר. מזכר - עדן בלי חולצה זה נחמד. והוא לא שעיר בגב! אין לי מושג מאיפה אנשים מסוימים המציאו את זה! מילא...
הלכתי לחדר וכתבתי מכתבים לחנן ולמ' מכל הקבוצה, ואחרי שסידרתי את המזוודות והתיקים שלי לקראת העזיבה מחר, הלכתי לישון.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou