יום רביעי, 13/4/05
יומן מסע! או - סופו של מסע...
כשקמנו בבוקר ירדנו לארוחת בוקר ומיד עלינו על האוטובוס שלקח אותנו למקום תיירות בקרקוב. ראינו את נהר הוויסלה, שמתמשך לאורך 2500 ק"מ בקירוב, וראינו את סמלה של העיר קרקוב, דרקון מדהים שבכל 5 דקות בערך יורק פרץ להבות מגרונו.
באותו מקום גם הצטלמתי עם מ', ספיר וחן בפוזת "המלאכיות של מאיר". חלמנו על זה כבר מהיום השלישי או הרביעי למסע בערך...
אחרי הדרקון עלינו במעלה גבעה והבטנו על הנוף של נהר הוויסלה. הצטלמתי שם עם עדן על רקע הנהר והיה יפה...
המשכנו הלאה לארמון המלכותי - שמשמש כעת כמוזיאון. לא נכנסנו פנימה, אלא רק לחצר הפנימית, ושם התחלנו לרקוד ולפזז כמו מטורפים. רקדנו עם חנן את ריקוד ה-"ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים - אחורה", ורקדנו ריקוד נחשי, והתחבקנו חיבוק קבוצתי מוזר... היה ממש כיפי.
אחרי הארמון - שאנשים הביטו בנו מאוד מוזר כששהינו בו מסיבה כלשהי - הלכנו לקתדרה שמשמשת גם כפנתיאון - המקום בו קוברים מלכים ואישים חשובים בסרקופגים. המקום מקום מדהים ממש. כשיצאנו משם מיהרנו במורד הגבעה עליה יושבים הקתדרה והארמון, ועלינו לאוטובוס בדרך לבית הספר לטרור.
בעיקרון המקום כבר איננו משמש כבית ספר לטרור - אלא כאחד לעיוורים - אך בעבר הוא שימש להכשרת צוערי אס.אס. לרציחת היהודים. על הדשא שם נתנו לחנן ולמ' את המכתבים שלהם. אני הקראתי אותם - אני, שלא הייתי מוכנה לעמוד מול קהל בכלל! ישבתי על הדשא והקראתי בפניהם שני מכתבים שלמים של שני עמודים כל אחד! הם מאוד התרגשו מהמכתבים. מ' עשה משהו שהוא אמר שמעולם לא עשה קודם לכן - הוא התקרב ונישק אותי על הראש! וגם חנן עשה ככה, וכולם אמרו שאני פשוט יודעת להקריא ושיש לי כשרון כתיבה. כל כך הוחמאתי! היה נחמד לשמוע שאנשים חושבים עלי דברים טובים.
כששכחה ההתרגשות, עלינו שוב לאוטובוס ונסענו במשך שעה וחצי לאתר תיירות באיזו עיירת נופש בעלת אתר סקי - זאקופאנה. ניתנה לנו האפשרות לעלות על הרכבל, אבל אני החלטתי לותר. במקום זה, ספיר, חן ואני הלכנו לקנות את כל המתנות שלא הספקנו לקנות לחברים ולמשפחה. הלכנו וקנינו, ואני בזבזתי את כל הכסף שנשאר לי, עד 16:20. אז התחלנו לחזור לנקודת המפגש. היינו לחוצים בזמן משום שהיינו צריכים להספיק להגיע לשדה התעופה בזמן לטיסה - מרחק של שלוש וחצי שעות נסיעה.
ובכן, לא כולם הגיעו בזמן. היו כאלו (אורי, גל, עדן שלי, מעיין, פיץ ועוד), שעלו לרכבל ברגע האחרון, ונתקעו למעלה בזמן שהיה עליהם כבר להיות בנקודת המפגש. התעכבנו במשך כחצי שעה - ארבעים דקות, והמורות ממש כעסו על המאחרים. גם התברר שמישהי איבדה את הדרכון ועד שמצאו אותו לקח זמן רב, מה שגרם לעוד עיכובים, ובסוף יצאנו לדרך.
התחלתי לכתוב מכתבים לאורלי וללאה, אבל כתוצאה מכך חטפתי מין בחילה לא נורמאלית, ועד שהגענו לשדה התעופה כבר הרגשתי ממש נורא ואיום...
עוד עיכבו אותנו לפני שיכולנו להיכנס לטרמינל, ואני הרגשתי שאני הולכת להקיא. אז כשהמורות שמעו על זה הם גרמו למ' לרדת איתי למטה ולתת לי לנשום אוויר.
כשסוף כל סוף נכנסנו לטרמינל, לקח המון זמן עד שכולנו עברנו. בינתיים קניתי בשאריות הכסף שלי פחית קולה, שכמעט כל תוכנה קפץ עלי כשפתחתי אותה, ואז הגיע תורי לעבור בדיקה בטחונית.
הם פתחו לי את המזוודה, הוציאו והחזירו הכל, ואז כשבאתי להעלות אותה למטוס, הם עיכבו אותי כי היה צריך לעשות מקום בתא המטען... הטיסה כמעט התעכבה בגללנו.
בסוף עברנו את כל הבדיקות, עלינו למטוס וקיוויתי שאני אוכל לישון כמו בתאדם, אבל כל הטיסה אנשים ממשלחות אחרות עשו המון רעש והזיזו את הכיסאות כל הזמן ולא יכולתי להירדם...
אבל ידעתי שאני חוזרת הביתה, וזה כבר היה טוב.
אני מסיימת בזאת את יומן המסע.
שלכם,
hanyou
רות.
סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou