זה יהיה פוסט שהחלקים השונים שלו כל כך לא קשורים אחד לשני...
אבל בואו נתחיל:
חלום:
לפני שאני מתחילה, אני רוצה לומר לנועה - אני בחיים לא חשבתי עלייך ככה, בחיים! אני רק רוצה שתדעי שאני מעולם לא חשבתי עלייך מחשבה רעה אחת, ולכן באמת שאין לי מושג מאיפה החלום הזה בא לי, ושתדעי גם שאני בחיים לא אחשוב עלייך ככה, אוקיי?! זה באמת באמת חשוב לי, אז אם את קוראת את זה, אל תקחי את החלום הזה ברצינות, כי אני יודעת שאת ממש לא כזאת!!!
טיול שנתי. אנחנו כבר בי"ב ואנחנו באילת. הגענו למין אכסניית נוער שישנים בה בצימרים, אבל אלו צימרים גדולים וכל אחד הוא כמו דירת סטודיו גדולה. אנחנו מגיעים ומתארגנים, ויוצאים לרחבה ענקית לארוחת הערב. כל השכבה נמצאת שם, וסימה קריגר (המורה לאנגלית) היא הברמנית. אלא שבבר אין משקאות חריפים, אלא שתייה קלה וחטיפים לאחרי הארוחה. בכל מקרה, אנחנו אוכלים ולפתע אומרים לנו שיש ריקודים. כולם מזמינים אנשים לרקוד. אני זוכרת את גל מזמין את מעיין, את בן מזמין את נועה, ועדן הזמין אותי. לא ממש ידעתי אם עדן התכוון אלי או לנועה, אבל בסוף הוא בא ועזר לי לקום והלכנו לרקוד. נועה לבשה שמלה וורודה פרחונית עד הברך, ואני לבשתי שמלת סטרפלס שחורה ארוכה.
הריקודים נמשכו עד ממש מוקדם בבוקר, לפני שהשמש עלתה, אבל היו אנשים שהלכו באמצע. כשהכל הסתיים, רציתי לחזור לצימר שלי (הייתי לבד). הגעתי לצימר וראיתי שבצימר ממול - הצימר של מור, מירי ושיר - הן ובן ישבו וצחקו.
"מה קורה?" שאלתי.
"כלום, כלום. שמנו לך מוזיקה בחדר, הדלת שלך הייתה פתוחה."
"איזו מוזיקה?"
"סתם, תיכנסי ותראי." הן אמרו והתחילו לצחוק. ליד הצימר שלהן היה שיח וורדים והוורדים בו פרחו בשיאם. כדי שהם ישמחו הרמתי פרח אחד.
"אתם יודעים מה זה?" שאלתי אותן ואת בן.
"מה זה?" בן שאל.
"כרוב!" אמרתי. הם כולם התפוצצו מצחוק.
נכנסתי לצימר שלי, וראיתי שהכל שם נקי ו... וורוד... הכל היה מסודר ונקי לגמרי. התחלתי להסתובב ופתאום ראיתי על אחד השטיחים הוורודים מזרק.
"מוזר..." אמרתי והרמתי אותו. זרקתי אותו לזבל, ואז ראיתי שנועה נכנסה.
"מה המצב?" היא שאלה.
"הכל בסדר. תגידי, את יודעת מה הלך פה?"
"כן. הדלת הייתה פתוחה, אז כמה אנשים נכנסו ועשו פה מסיבה משלהם."
"מה?" שאלתי בפליאה.
"את לא היית פה, ולא היה פה אף אחד אחר והמקום היה פתוח, אז נכנסנו ועשינו לעצמנו מסיבה. אבל אל תדאגי, לא נגענו בשום דבר שהיה שייך לך."
"אוקיי..." תוך כדי שיחה איתה מצאתי עוד ועוד מזרקים. נועה גם מצאה כמה, אבל במקום לזרוק אותם, היא פשוט הביטה בהם בצורה מוזרה. "אז מה עושים פה כל המזרקים?"
"אממ... טוב, באיזהשהו שלב היה משעמם, אז כמה אנשים החליטו להביא קצת הרואין."
"מה?!"
"כן, והם הזריקו לעצמם."
"מי?! אני מקווה שאת לא עשית את זה..."
"תראי, כולם עשו את זה - אפילו בן! אז לקחתי מנה בעצמי, ואז רדפתי אחרי לוטם שהתחבא מתחת למקרר." היא אמרה והצביעה על המקרר. בפירוש לא היה אפשר להתחבא מתחתיו כי הוא היה צמוד לרצפה. הרגשתי שמשהו לא טוב קורה.
"נועה, למה לקחת את זה?"
"כי כולם לקחו, מה הקטע, זה לא כזה נורא, זה היה רק פעם אחת!" היא צעקה עלי.
"תגידי לי שעדן לא עשה את זה."
"לא, טיפשה, הוא היה איתך כל הזמן, איך הוא היה יכול להיות גם פה?!" נזכרתי שהיא צודקת. אבל היא נשמעה לא בסדר. היא נשמעה קצת מסוממת עדיין.
"נועה, הכל בסדר? את לא נשמעת טוב." אמרתי בעדינות.
"אני בסדר גמור, אני רק צריכה לשתות משהו." היא אמרה.
"אז בואי, אני אתן לך משהו לשתות בצימר של המורים."
"לא!" היא צעקה. עכשיו באמת הבנתי שמשהו לא בסדר. והבנתי גם שנועה בחיים לא תיגע בהרואין. הבנתי שאני בחלום. 'תתעוררי!' פקדתי על עצמי. 'תתעוררי, מטומטמת, תתעוררי!' צעקתי על עצמי במוחי. אבל לא יכולתי לצאת מהחלום - הייתי כלואה בפנים. 'לעזאזל, אני לא יכולה לצאת...'
"נועה, את באה איתי לצימר של המורים עכשיו." אמרתי בקול פוקד, והתחלתי ללכת לעבר הדלת. בדרך ראיתי שגם חן וספיר היו שם, יחד עם מישהי שלא ממש קיימת במציאות, או שלפחות אני לא מכירה אותה והיא לא מביה"ס שלנו.
"לא אני לא, וגם את לא!" היא אמרה ותפסה לי את הידיים.
"נועה, מה את עושה?!" צעקתי עליה. "נועה, תעזבי אותי!"
"לי את סתם משתגעת, את רק צריכה קצת להירגע, זה הכל!" היא אמרה, ותוך שנייה היא תפסה מזרק שהיה ליד עציץ על אחת השידות.
"מה את עושה, נועה? נועה לא, אל תקרבי את זה אלי!" קראתי בחוסר אונים. ראיתי את המזרק מתקרב יותר ויותר ליד שלי, לצד הפנימי של המרפק. "נועה תעזבי אותי!" צעקתי וקפצתי לה בידיים. "נועה די בבקשה!" בכיתי. ממש בכיתי. רציתי כל כך להתעורר, אבל לא הצלחתי. רציתי שחן וספיר והאישה האחרת יעזרו, אבל הן סתם ישבו שם כמו פסלים - אולי הן היו המומות.
"תפסיקי, זה ייגמר תוך שנייה!" נועה אמרה בעצבנות על זה שזזתי כל הזמן. הרגשתי את המחט דוקרת לי את היד, וצרחתי.
"נועהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!"
רגע לפני שהיא לחצה על ההדק של המזרק, התעוררתי.
ירדו לי דמעות מהעיניים כשהתעוררתי, וחשבתי לעצמי לרגע שצרחתי במציאות. אני לא חושבת שמישהו שמע אם כן, ולכן נדמה לי שלא צרחתי באמת. רציתי כל כך להתקשר לנועה ולומר לה שאני מצטערת שרציתי להסגיר אותה למורים ושאני אעשה הכל אם היא רק לא תכריח אותי לקחת סמים שוב, אבל אז פתאום הכתה בי העובדה שנועה לעולם לא תעשה דבר כזה, והיא גם לא תיקח סמים בעצמה. יש הבדל בין אלכוהול וסמים, לא? וחוץ מזה, הייתי די בטוחה שנועה ישנה באותה שעה, אז לא רציתי להפריע לה. המחשבה הזו באה רק אחרי שהייתי עירנית לגמרי.
חשבתי לספר לה על זה, אבל פחדתי שהיא תחשוב שככה אני רואה אותה, אז אמרתי לעצמי שאני לא אגיד כלום. אם היא תראה את זה כאן, זה כבר משהו אחר, כי לפחות כאן היא יכולה לקרוא עוד בהתחלה שאני לא חושבת עליה ככה. וזה נכון - אני בחיים לא אחשוב עליה כמסוממת...
החלום הזה כל כך הפחיד אותי, דווקא משום שהוא היה כולו על רקע וורוד - השמלה שלה, הצימר שלי, הוורד שהחזקתי - וורוד אמור להיות שמח, לא? זה כל כך אירוני... והעובדה שלא יכולתי להתעורר הייתה הכי מפחידה... לא הפסקתי לבכות איזה חצי שעה אחרי זה... כל כך פחדתי שהיא תספיק להזריק לי את ההרואין לפני שאני אתעורר...
החלום הזה ממש מטריד אותי, אפילו עכשיו, כמעט יממה אחרי שחלמתי אותו. מה הוא מסמל?!?!?!
ולחלק ב' שממש לא קשור:
דיברנו אתמול, הוא ואני. כל כך התגעגעתי לשיחות האלו שסבבו את הכל ולא נגעו בכלום... כלומר, לא יודעת איך להסביר את זה. זה פשוט השיחות שלנו... אני כל כך אוהבת לדבר איתו, אני כל כך אוהבת אותו...
הוא הזכיר לי שהשם של האח של אדי הכלב/חתול הוא יובב... הוא נשמע מאוכזב כשהוא שמע שסגרתי את המיטה שלי... הוא אמר שהוא התגעגע לדיבורים איתי, שהוא רוצה לראות אותי עם החצאית החדשה שלי... הוא אמר כל כך הרבה דברים... אני כל כך אוהבת את הבנאדם הזה... כל כך אוהבת אותו... למה אנחנו לא ביחד כשאנחנו בעצם כן צריכים להיות??? שאלה מטומטמת - כי הוא לא מרגיש כמוני... איך יכולתי לצפות ממנו שירגיש, בהתחשב בעובדה שאני מי שאני? עוד שאלה מטומטמת... אני פשוט שופעת חוכמה היום...
סיפרתי לו על זה שהשארתי רק את אדי, את יובב, את הפומה, את הדובי הסגול ואת הדובי הירוק שלו ושלי - מוריס - על המיטה. הוא אמר שלפחות העלית שבעלית נשארה...
עדן, מוריס מתגעגע אליך. הוא אומר שלחבק רק אותי זה לא מספיק והוא רוצה אותך.
בעצם, זה גם מה שאני אומרת עליו...
שלכם (ובעיקר שלו, אם הוא רק יסכים לקחת את מה ששלו בזכות בחזרה),
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou