בעולם שלנו יש הרבה אנשים. חלקם גדולים יותר, חלקם קטנים יותר. יש גבוהים ונמוכים, רזים ושמנים, יש כל כך הרבה אנשים בעולם שלנו... ובין האנשים הללו מתחבאים להם גם מלאכים. אנשים לא רואים אותם הרבה, וגם אם כן הם לא תמיד מזהים אותם - אבל המלאכים הללו שם. ילדים רואים אותם הרבה יותר טוב, ויודעים לזהות אותם הרבה יותר טוב.
מלאכים יכולים להיות עשירים נדבנים, מורים רוחניים או אפילו מנקה הרחובות שהרים לך את הדף שהפלת מבלי לשים לב והמשכת ללכת. מלאך יכול להיות יפהפה או מכוער בצורות קיצוניות, ורק אם נביט היטב היטב נדע לזהות אותם.
מלאכים לא תמיד נשארים באותה צורה. הם יכולים ללבוש צורה של אדם שאנחנו מכירים כבר שנים מבלי לחשוב שאולי הוא מלאך, ויום אחר כך לעזוב את האדם הזה ולהפוך להיות משהו - מישהו - אחר.
היום ראיתי מלאך. אולי יש הרבה אנשים שלא יסכימו איתי ויגידו שמלאך והוא זה שני דברים שונים לגמרי. יכול להיות שהם צודקים, יכול להיות שהמלאך לא תמיד היה בתוכו ואני יכולה להעיד שזה נכון כי הוא לא תמיד היה כזה, אבל היום אני ראיתי את האדם הזה כשהיה בתוכו מלאך.
הלכתי היום ליום העבודה באורווה, ועוז, מנהל העבודה שלנו, היה שם. היינו שם לבד וניקינו תאים של סוסים. ככל שעבר הזמן דיברנו על נושאים יותר ויותר גבוהים, נושאים שברומו של עולם. דיברנו על שיבוטים - האם זה טוב או לא - דיברנו על הכלאות בבני אדם - אם זה רע או לא - דיברנו על אהבה, על אכזבה, על דיכאון... דיברנו על כל כך הרבה דברים. ותוך כדי עברנו עוד תא ועוד תא... זה היה ממש כמו בספרים, כאילו הזמן עומד מלכת ועבודה פשוטה יחסית (לא מבחינת הכוח הפיזי שצריך להפעיל - מהבחינה הזו זו עבודה קשה - אלא מבחינת הדרישות המוחיות), עבודה פשוטה יחסית נותנת רקע לשיחה הרבה הרבה יותר מעמיקה ושופעת...
דיברנו עוד ועוד, בשפה פשוטה, יומיומית כל כך... לכאורה זו הייתה עוד שיחה, אבל יצאתי ממנה עם כל כך הרבה...
"אם יש משהו שלמדתי בחיים שלי - ואני לא למדתי תיכון בכלל, אז אני לא יודע הרבה על מתמטיקה וכאלה - זה שפעם אתה למטה ופעם אתה למעלה." הוא אמר לי. מסתבר שהוא מבוגר ממני רק בשנה וחצי (הוא בן 18 וחצי), אבל יש לו כל כך הרבה חוכמת חיים... "שמתי לב לזה כבר הרבה זמן. בנאדם יכול לשבת ולא לעשות כלום, להיות פרזיט ולומר שרע לו ושהוא לא רוצה להמשיך יותר, והוא יכול לקום ולהתמודד עם הבעיות שלו. ושישים ז' על כולם, הוא לא צריך לעשות חשבון לאף אחד. תמיד יהיו אנשים שיאהבו אותך, אין מצב שבעולם של 7 מלייארד אנשים כמעט לא יהיה בנאדם אחד שיאהב אותך. אז לא צריך לחשוב שאף אחד לא אוהב אותך." הוא אמר.
שאלתי אותו אם הוא אף פעם לא התבאס כשהוא מאוד מאוד אהב מישהי והיא דחתה אותו.
"תראי, ברור שזה מעציב, אבל אני תוך יום מסתדר על עצמי. אין טעם לבכות על חלב שנשפך. ברור שעצוב והכל, אבל צריך להתמודד עם זה, לא לוותר." הוא ענה לי.
אני לא יודעת עד כמה הוא צודק, אבל הוא בהחלט גרם לי לחשוב. אני בטוחה שהוא היה מלאך באותו רגע, גם אם הוא לא היה מלאך מעולם. באותו רגע, מלאך השתכן בו ואמר לי את המילים האלה.
עד כה פגשתי בחיים שלי (במודע), שני מלאכים - עדן ועוז. עוז אולי לא היה מלאך ולא נשאר מלאך כמו עדן, אבל שניהם התגלו בפני.
שמתי לב שזה מאוד מוזר... איך זה שדווקא בתוך כל הרע וכל הדיכאון מוצאים אותי דברים טובים? למשל המתכונת במתמטיקה. או המתכונת בכימיה. אני לא בטוחה שהלך לי בה טוב כמו במתמטיקה, אבל הלך לי יותר טוב משתכננתי... או למשל, איך זה שדווקא כשאני הולכת לתומי ברחוב, מבלי לשים לב הרבה למה שסובב אותי ולמי שהולך סביבי, אני מגלה פתאום את אורלי - המורה המלווה מהמשלחת לפולין - ליד בניין המועצה? היא שאלה אותי משהו בקשר לכתבה על פולין שהיא כתבה לעיתון. היא כתבה אותה היטב.
או איך זה שהחתולה השחורה שלי רין המליטה היום חמישה גורים? ויכול להיות שיותר, כי בהתחלה היינו בטוחים שהיא המליטה שלושה, ואז התברר שכל שעה היא המליטה עוד אחד...
או איך זה שעדן אמר לי היום שהוא לא כועס עלי (כי חשבתי ככה), אבל שהוא רוצה לדבר איתי? כלומר, אני בטוחה שאין לו משהו מיוחד לומר לי לגבי היחסים בינינו. אני לא מניחה שהוא ירצה לחזור (למרות שאני מתפללת לזה בכל מאודי!), אבל הוא רוצה לדבר איתי לפחות... אולי זה קשור למכתב שכתבתי לו...
כבר חשבתי על זה הרבה זמן. אומרים שהשעה הכי חשוכה היא זאת שמגיעה לפני שעולה השחר. השעה הכי חשוכה הפעם היא זו שלפני שהחורף נגמר. ברגע שהוא נגמר, מתחיל הקיץ. וכמה שאני אוהבת את החורף, אז חורף יקר: אתה מדכא. אני רוצה קיץ... אף פעם לא חשבתי שאני אגיד את זה.
אבל מה הפלא? הקיץ היה הזמן שלנו - של עדן ושלי. שם הכל התחיל. מי יודע מה יקרה השנה?
אני חושבת שאני מסוגלת להשלים עם עצמי סוף כל סוף...
ונאמר אמן.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou