מי? תגידו לי מי אמר שחג הגז זה בל"ג בעומר?! שיבוא הנה, אני אקרע אותו!
ביום העצמאות הזה שלושה נערים נהיו גברים. כלומר, גם אם הם לעולם יישארו בתולים - הם את טקס ההתבגרות שלהם כבר עברו...
כדאי לכם להגיע עד הסוף - אני יודעת שזה קשה וארוך, אבל התמונות בסוף שוות את זה. (אתם יכולים גם פשוט לקוץ לאחרי הקו המפריד ולראות איזו הפתעת ערב יום עצמאות הכנתי לכם ^^).
הסבר לשורה הזוי זו:
אתמול היה ערב יום העצמאות (זה לא מוזר לקרוא לזה ערם יום העצמאות??? תמוה...), ואנחנו לא ידענו מה אנחנו עומדים לעשות עם עצמנו. אני אישית הייתי סחוטה למוות לאחר חליבות לילה בלתי נמנעות ויום זיכרון רע במיוחד (גם התחיל לי המחזור באמצע כל העסק, אל תשאלו...). בכל מקרה, שחררו אותי מחליבות הערב והלילה באותו יום (אתמול), ובמקום זה נועה החליפה אותי (מותק!!!).
עכשיו, נועה ושיר התקשרו ואמרו לי שהן רוצות שניפגש באנדרטה של הנח"ל, שזה המקום שבו עושים בפרדס חנה את חגיגות יום העצמאות (כי מגודר שם ואפשר לאבטח את המקום כמו שצריך). אז אמרתי שאוקיי, ונראה כבר, כי בדיוק הייתי אמורה לבוא לאכול.
אכלנו כל המשפחה (הורים, אח, סבא וסבתא ודוד שלי והמשפחה שלו), ואז ניר התקשר. אמרתי לו שהולכים לאנדרטה, ובהתחלה הוא לא ממש רצה אבל אחרי זה הוא ומטיאס השתכנעו. כשסיימנו לאכול, ג'וזי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא נמצאת ממש קרוב אלי (אחח, הייתרונות שבלהיות קרובה לאנדרטת הנח"ל...). אז אמרתי לה שתבוא, ושנלך ביחד לאנדרטה.
היא באה, ואז עלינו על הרעיון הגאוני של ללכת להביא את ניר ומטיאס, שנמצאים בכלל בכיוון השני. אזרנו עוז ויצאנו לרחוב הומה הערסים (הרחובות שלנו כבר לא כל כך שקטים ביום העצמאות), והגענו לניר ומטיאס. כשהתחלנ ולחזור לכיוון האנדרטה, נועה התקשרה ואמרה שהיא ושיר לא יבואו, משום שהיא מצוננת (יש לה אלרגיה והיא מתעטשת כמעט מכל דבר לפעמים), ושיר עייפה מדי (חמש דקות מול הטלוויזיה והיא הייתה מחוקה לגמרי...). הבנתי אותן, אני לפחות לא הייתי צריכה לחלוב בשש באותו יום, ואחרי זה לא הייתי צריכה לקום שוב בשלוש בלילה... זה מעייף, כל העסק הפרתי הזה... anyway, החלטנו שפשוט נמשיך בלעדיהן לאנדרטה, והתחלנו ללכת כשאופק התקשר ואמר שהוא מגיע, אז שנחכה לו. קבענו נקודת מפגש, ואמרנו לו שיעבור בדרך שאנחנו עוברים בה כדי שאם אנחנו לא נספיק להגיע עד שהוא יהיה שם, אז שיפגוש אותנו בדרך.
המשכנו הלאה, ולפתע עצר אותנו איזה מישהו מוזר למדי שאנחנו ממש לא מכירים.
"סליחה, אתם יודעים אולי איפה זה האנדרטה?" הוא שאל.
"כן." אמרנו והסברנו לו. הוא התחיל ללכת ובדיוק אז אופק שוב התקשר ושאל אם הוא צריך להביא משהו. אמרתי לו שלא, וניתקנו. אחרי זה האיש התמהוני הזה שוב שאל אותנו איך בדיוק להגיע, כי הוא לא ממש הבין את ההוראות. עכשיו, תארו לכם את הסיטואציה: אנחנו ברחוב חשוך, מסביבנו רק ערסים ראנדומליים מדי פעם, והאיש ההזוי הזה... אמרנו לו שהוא יכול להצטרף אלינו, כי אנחנו במילא הולכים לשם.
הוא אמר תודה והלך מאחורינו.
פתאום עברה לידנו קבוצת ערסים מכיתה ו' או ז', והם לעסו את הדברים המאירים האלה בפה שלהם. אז האיש הזה שאל מה זה. אמרנו לו שזה מין דבר כזה של ערסים, כדי שיהיה להם במה להתעסק. אני אמרתי לו שזה כמו הקצה של העיפרון.
"אה כן... טוב, אני מזמן כבר לא למדתי, אז אני לא ממש זוכר." הוא אמר. "בעצם, אין לי מושג מה אני עושה כאן; מה אתם עושים כאן." הוא אמר.
"אממ... זה פשוט, אתה הולך איתנו לאנדרטה." אמרתי.
"הו, זה כל כך טריוויאלי, מציאות אחרת..." הוא המשיך למלמל... "אין לי מושג מה אני עושה כאן, מה אתם עושים כאן? מה אני עושה עם עצמי? מה אני עושה עם אלוהים, עם השדים? מה אני עושה איתכם? אני משאיר אתכם בחיים, אני לא משאיר אתכם בחיים?" עכשיו תזכרו - רחוב חשוך... מפחיד! אמא'לה, חשבתי שהוא הולך לרצוח אותנו. אמרתי לעצמי - זהו, זה הסוף שלי... ולא הספקתי לומר לעדן שאני אוהבת אותו בפעם האחרונה... ואז הוא הרים את הידיים לפתע ואמר: "אני לא יכול לעמוד בזה יותר." והוא פסע לו לאיטו לכיוון אחר לגמרי מהאנדרטה.
זה היה ממש מפחיד, חשבתי שהוא הולך לעשות לעצמו משהו... אבל אחרי זה ראינו אותו באנדרטה והוא אכל תירס חם... אז ככה ש... לא נראה לי שהוא עשה לעצמו משהו אחרי הכל...
פגשנו את אופק, הלכנו לאנדרטה, קנינו דברים זוהרים, תפוח שזרקנו בסוף, דברים מתנפחים מגניבים וקליפסים מנומרים לשיער (בשבילי...), וחזרנו לשכונה שלי.
היינו שם בגן השעשועים, והחזרנו את 'רדיו דרום' לפעולה. אופק התקשר לכל מיני אנשים שלא ממש הבינו מה רוצים מהם. תכלס, זה לא היה כזה מגניב, כי לא היו לנו רעיונות למה לומר להם חוץ מ: 'שלום, כאן רפי מהתוכנית רפי בלילה! אתם עליתם בגורל ויש לכם סיכוי לזכות ב-57 אלף שקלים אם תענו נכון על השאלה הבאה!' ואז נזכרנו שאין לנו שאלה, אז פשוט ניתקנו...
נו מילא...
בכל מקרה, כשגם זה נמאס עלינו (וגם כי פחדנו שהתמהוני יחזור), הלכנו אלי הביתה.
ושם ישבנו ודיברנו, וג'וזי החזיקה לי את הרגל. עכשיו, באיזשהו שלב היא רצתה לראות את המגף שלי, אז היא הפשילה את המכנס, וראתה שהרגל שלי חלקה.
"או... מישהי כאן הורידה שיער!" היא צהלה. "מכונה?"
הנהנתי לחיוב.
"מה מכונה?" אופק היה חייב להתערב... הוא לא ידע מה זה יביא עליו...
"העכבר של המחשב."
"מה?"
"המכונה שנראית כמו עכבר של מחשב, עשיתי איתה רגליים." איכשהו זה התגלגל לזה שאני הבאתי את המכונה מלמעלה, ועשינו איתה דברים שונים ומשונים...
החלטנו לערוך ניסוי בתור עבודת "טימטומטופ". רצינו לבדוק את השפעת מסירי השיער השונים על גברים. אז לקחנו לנו קורבן קטן (למשל... אופק!), והחלטנו לערוך עליו את הניסוי.
אז הנה המבוא שלנו שמתאר את אופק בכמה תמונות עליזות, שמח מהחיים וטוב לו:
ועכשיו הבאתי את המכונה:
זו התמונה של ה"לפני":
לפני - מקרוב:
הפרק העוסק בשיטות וחומרים:
אחר כך הצגנו את מטרת הניסוי:
ואת שטח הניסוי:
זוהי תגובת המטופל:
זה מהלך הניסוי:
אלו התוצאות:
והפרק האחרון - דיון ומסקנות:
ניר הסיק שהוא לא רוצה יותר בחיים לראות את זה:
ואופק... טוב, טראומה זו לא מילה...
אבל אחרי זה...
עברנו לשעווה...
לפני:
לפני - מקרוב:
שיטות וחומרים:
מטרת הניסוי:
שטח הניסוי:
תגובת המטופל:
מהלך הניסוי:
תוצאות:
דיון ומסקנות:
מה יותר טוב - מכונה (אדום), או שעווה (כחול)?
עכשיו היה קטע שלפני השעווה אופק אמר שהוא לא עושה אם אף אחד לא יעשה איתו. אז נידבנו את ניר למשימה...
והרי תוצאות הניסוי על ניר:
לפני:
שיטות וחומרים:
אוקיי, לניסוי הזה לא הייתה מטרה, הוא פשוט היה ניסוי הזדהות...
שטח הניסוי:
תגובת המטופל:
מהלך הניסוי:
תוצאות:
ושוב, ניסוי הזדהות - לא היה דיון ולא היו מסקנות...
בינתיים מטיאס התחיל "להתעסק" טיפה עם השעווה, אז אמרנו לעצמנו 'למה לא? נעשה לו גם!' והוא הסכים, אז עשינו לו ביד:
לפני:
שיטות וחומרים:
גם כאן לא היו מטרות - זה כבר ניסוי שלישי, איזו מטרה יכולה להיות לו? כבר ראינו למה זה גורם אצל גברים...
אבל היה שטח ניסוי:
תגובות המטופל היו שנויות במחלוקת:
התגובה לפני תחילת הניסוי:
התגובה עם תום הניסוי:
מהלך הניסוי:
והתוצאות:
ובסופו של דבר, סיכום הטימטומטופ שלנו:
לפי התמונה הנ"ל ניתן לראות בבירור כי לכולם היו הרבה שיערות...
המטופלים ביקשו שלא נצלם את פניהם, אבל עשינו זאת בכל זאת P:... זבש"ם...
מה שכן, אני חולקת להם כבוד רב מאוד... הם יצאו שמה אחד אחד גבר-גבר! ללא יוצא מן הכלל. הם היו אמיצים, סבלו רבות, וחזרו הביתה בשלום...
וזה היה ערב יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי...
תחי מדינת ישראל!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou