כמה זמן את כבר בעסקי הבלוג? קרה שרצית לסגור אותו והתחרטת? קרה ששינית כיוון? (לא עיצוב, כיוון)
אוקיי, אני כאן קצת יותר משנה. קרה. רציתי לסגור והתחרטתי, כי החיים שלי חזרו להיות כמו שהם היו בזמנים שבגינם פתחתי את הבלוג. ואם המצב חזר להיות רע כמו שהוא היה, למה לא להשאיר את הבלוג כמו שהוא? וקרה ששיניתי כיוון, כי חשבתי שזה יוכל להציל אותי. זה לא הצליח, אז חזרתי למתכונת הישנה של: "תכתבי כל מה שקורה לך מבלי לשמור דבר לעצמך, החיים שלך בכל מקרה לא שווים הרבה כדי לשמור חלקים מהם בסוד".
האם זה הבלוג הראשון שלך? אם לא, אלו בלוגים היו לך קודם לכן?
זה הבלוג הראשון שלי. אני נאמנה למקור. אני לא סגרתי אותו, ולא החלפתי אותו רק כי לא מצא חן בעיני מה שהיה כתוב בו או מי שקרא אותו. אני אומרת שאם מישהו שקרא בו מכיר אותי, כנראה שהוא צריך לדעת מה קורה איתי, אחרת הגורל לא היה מביא אותו לקרוא את המילים האלה. חוץ מזה, הבלוג הזה הוא אני. הוא מתאר תקופת חיים של שנה שלמה ויותר אצלי. לסגור אותו או "לברוח ממנו" (לפתוח בלוג אחר), יהיה בעצם התכחשות לעצמי. ואני לא מתכחשת למי שאני.
מאיזו סיבה פתחת את הבלוג (בשביל לפרוק רגשות, כדי שכל העולם ידע מי את, וכו’)?
פתחתי אותו כדי שאני אוכל להיות אני באמת. כדי שאני אוכל לדבר על כל אותם דברים שאני לא יכולה לומר לאנשים בפנים. פתחתי אותו כי הייתי בתאדם שקטה וביישנית שלא דיברה הרבה ובטח שלא היה לה האומץ לדבר עם אנשים חדשים. אני עדיין כזאת, לא השתניתי כהוא זה, אבל אני חושבת שעכשיו הבלוג שלי משמש רק כמקום להתלונן על כמה שרע לי וכמה שאני לא אוהבת את החיים שלי ואת עצמי בכלל... ככה לפחות אני מבזבזת את כל הרגשות האלה על הבלוג במקום ביומיום, אז זה פחות משפיע על אנשים מסביב. למזלי, הבלוג זה הכי רחוק שאני מוכנה ללכת - אני פשוט מפחדת מדי מלחתוך וורידים או לפגוע בעצמי פיזית. אז מה שאני עושה זה מלחמת התשה נפשית. נשמע יותר טוב, לא?
האם את רושמת גם דברים מאוד אישיים וסודות כמוסים בבלוג, או רק דברים שלא אכפת לך שאנשים יידעו?
נו, מה שיוצא - יוצא. אחת מהסיבות שרציתי לסגור את הבלוג הייתה שכתבתי בו דברים נורא אישיים. בעיקרון אני כותבת את מה שבא לי לראש. אנשים שהיו פה מספיק זמן יוכלו להעיד שהם מכירים אותי כמעט מלמטה למעלה. לא שזה תמיד תואם את ה"אני" המציאותית ולא הווירטואלית. אני לא חושבת שמחשבות דיכאוניות כמו שאני מציגה בבלוג עולות בקנה אחד עם לי הקופצנית שרואים בביה"ס. וכן, מה שאתם רואים בביה"ס זה האני הקופצנית. תקפצו אם זה לא מתאים לכם!
האם המצאת פעם פוסט, האם פעם שיקרת כדי ליפות את המציאות, להוסיף פלפל לסיפורים, או סתם - ללא סיבה?
לא. אם רציתי לכתוב משהו שהוא לא אמת כתבתי אותו בתור סיפור, ואמרתי לאומה כולה שהוא לא אמיתי, שהוא לא עלי ושהוא לא משקף את המציאות הקיימת והברורה מאליה שלי. אני לא מתכחשת למי שאני. אני אולי לא ממש אובייקטיבית בנושאים מסויימים, אבל כמו שכתוב ברשימות - אני לעולם לא אשקר.
האם את כותבת בשביל עצמך, או בשביל אחרים?
אני כותבת בשביל להוציא. אני לא יכולה לחיות עם כל העצב שבפנים, אז אני מוציאה אותו החוצה בפוסטים. מי שקורא את הבלוג שלי מבלי לדעת מי אני באמת עשוי לחשוב שאני מישהי מאוד מאוד דיכאונית. אבל מה שהוא לא יודע זה שיש שתי לי - הלי העצובה, והלי השמחה. לי העצובה משתחררת בבלוג. לי השמחה שולטת בשאר החיים בדרך כלל. אבל אם אתם רואים לפעמים שאני עצובה, זה כי לי העצובה צועקת על לי השמחה את האמת.
האם את כותבת בזהות בדויה או בשמך האמיתי? כמה מן הקוראים באמת מכירים אותך?
אני תמיד חותמת בסוף בתור hanyou, אבל כולם יודעים שקוראים לי לי, ושאני מפרדס חנה ואני לומדת בביה"ס החקלאי על שם הברון אדמונד דה רוטשילד, שאני גרה בשכונת יפה נוף, ברחוב מצפור מספר 22. משהו בדוי נוסף? לא נראה לי... אה כן, אני מאוהבת. קשות. אבל את זה ידעתם גם מבלי לדעת מי אני באמת. אני מניחה שכמעט כל הקוראים מכירים אותי. רמת הכתיבה שלי מראה בהחלט חלקים נרחבים ממני, ואני משתדלת שלא להסתיר כמעט דבר.
איזו חשיבות את מקנה למספר הנכנסים לבלוג (הקאונטר) ולמספר התגובות? האם אלו הדברים החשובים לך ביותר?
תמיד נחמד לראות שאנשים באים ורואים ומתרשמים ומגיבים. זה מראה על אכפתיות מסויימת. אבל לדעתי זה לא הדבר שמשנה. עדיף לי שרק מספר זעום של אנשים שבאמת אכפת להם ממני יגיב לי וייכנס לבלוג, מאשר שהקאונטר יקפוץ כמו סוס משוגע ברודיאו, או שמספר התגובות יעלה כמו מד המהירות באוטו של אבא שלי כשהוא עולה על כביש שש... זה היה שאלון נחמד, הלוואי ויהיו עוד כמוהו...
שיר:
לנגב לך את הדמעות/שלמה ארצי
לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה,
וזורקת משפט של הימור: "אתה ,או אני, או אתה?"
ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות,
וחוץ מללחוש את שמה,
מנגב לה את הדמעות.
תבכי, לי, עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי -
לנגב לך את הדמעות.
"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק".
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה,
מנגב לה את הדמעות.
תבכי, לי, עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי -
לנגב לך את הדמעות.
הוא תפקידו היה, הוא תפקידו עכשיו, ואני מקווה שהוא תפקידו תמיד יהיה, לנגב לי את הדמעות...
אוהבת את כולם, ובמיוחד את אותו אחד מיוחד...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou