הייתה לי היום הבגרות שלי במעבדת ביולוגיה. זה אומר שיש לי פחות יחידת ביולוגיה אחת לעבור, נשארו עוד ארבע...
עשיתי את זה מהר. המגן שלי יצא 89 - באסה, אבל לא נורא כי המורה שלי העלתה לי את הציון הכללי ל-95, אז זה פחות נורא כבר... הבגרות הייתה הרבה יותר קלה ופשוטה מהמגן, ויש לי הרגשה שהלך לי בזה לא רע בכלל. אני מקווה שזה באמת כך.
יש לי מתכונת בהיסטוריה ביום חמישי ואני לא יודעת יותר ממחצית החומר אליה. אבל מילא, מקסימום נלמד את הכל מחר וזהו...
בגרות באנגלית ב-23 בחודש (זה יוצא איפהשהו בשבוע הקרוב), ומגן במתמטיקה ביום חמישי הבא. ביום שבת אני צריכה להציג את הפרוייקט של שיר ושלי מול האנשים שיתנו לי פרס כספי (1000 ש"ח - מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם כל כך הרבה כסף??? ואל תגידו לי לבזבז אותו - אתם יודעים שאני שונאת את זה!)
אין לי מושג איך אני הולכת לעמוד בכל זה, כי אני צריכה גם לחלוב עד יום שבת בלילה.
ומתישהו צריך להיות לי גם מגן בכימיה, והיום יש לי תור לרופא בשביל הצו הראשון...
אני אתמוטט - אני יודעת שזה מה שיקרה...
טוב, אני לא אתמוטט - זו אף פעם לא הייתי אני. אני אעשה הכל כמו שצריך, אני אגיע בזמן ואני אגע מוכנה ורק מבפנים אני אמות. כי ככה זה בעולם של פחדנים - הבפנים נשרף והבחוץ פורח...
וככה זה כשיש שתי לי. הן מחליטות ביניהן מי תהיה זו שתראה את עצמה לקהל הנרחב, ומי תהיה זו שתבקר את הכל אחרי זה, כשהן לבד. יש לכם מזל שלי הנחמדה יצאה בחוץ, כי לי השנייה מה זה לא משהו... אני לא חושבת שהייתם רוצים לפגוש פנים מול פנים מישהי שרק צועקת ובוכה ומרביצה כל הזמן. אפילו אם זה רק קורה אצלי בתוך המוח.
נמאס לי כבר להרגיש שאני נזרקת מצד לצד בחיים האלו, נחבטת בכל הסלעים - הקטנים והגדולים - של החיים, וכל מה שאני מסוגלת להביא את עצמי לחשוב עליו זה: "איך אני אצא מזה? למה אני לא מצליחה לשנות את הגורל שלי? למה החיים עושים לי דווקא? ולמה, למה אני לא מסוגלת לעשות להם דווקא בחזרה ולהיפטר מהם?!?!?!"
נמאס לי פשוט להיות כל כך שמחה וקופצנית כשאנשים רואים, ולהוציא אחרי זה את כל הרעל הזה שמציף לא את הוורידים בחומצה פה, בבלוג.
נמאס לי להרגיש כל כך חלשה וחסרת אונים למול הנסיבות המצערות של החיים.
נמאס לי לאבד את האמונה ולמצוא אותה שוב כל פעם מחדש במבט, במחווה, בתנועה, במגע, בנשימה, בריח, בעיניים, באהבה, בשירים, בחיים. למה אי אפשר פשוט להאמין מבלי לאבד כלום?
הלוואי שהמוות היה מקום שאפשר לחזור ממנו, רק מין מקום כזה שהזמן בו הוא לא מוגבל ואפשר לעשות שם מה שרוצים בשביל להשיג שלווה נפשית, ואז לחזור רגועים יותר לחיים. חבל. אבל אולי טוב שאי אפשר לחזור לעולם הזה אחרי שמתים... קשה לי להאמין שמישהו שהיה כאן והלך רוצה לחזור, על בטוח פי אלף יותר טוב שם, ולא משנה אם "שם" זה בעצם אחו ירוק ופורח או אגם אחד גדול של לבה רותחת - כל דבר יותר טוב ממה שיש עכשיו. תאמינו לי.
נמאס לי שמצב הרוח שלי תלוי באנשים - שכשיש אנשים אז אני שמחה וכשאין אז רע לי. וגם כשיש אנשים אני פשוט מתה שהם ילכו, כדי שאני אוכל להיות עם עצמי. עצמי שאני כל כך שונאת. למה אני רוצה להיות איתה, אם אני שונאת אותה כל כך?!
נמאס לי להיות תלוייה באנשים בכל מיני דברים כמו שמחה ועצב.
נמאס לי שאנשים אחרים תלויים בי כל כך. מתי תבינו שיש לי בעיות משלי, וכמה שאני שמחה ושזה עושה לי טוב לעשות טוב לאחרים, ושאני יכולה לרגע לשכוח את הצרות שב-so called life שלי, קשה לי לפעמים לעזור לכם כשאני לא יכולה? מתי תבינו שאני רוצה לעזור לכם, ואני מנסה, וזה מתסכל אותי עוד יותר כשאני לא מצליחה, כי אני יודעת שעכשיו זו לא רק אני שאני מאכזבת, אלא גם אנשים אחרים? מתי תכניסו לעצמכם למוח שאסור - אסור - לכם לבטוח בי, כי אני לא מסוגלת לעזור אפילו לעצמי, אז איך לעזאזל אני אמורה להצליח לעזור לכם?! אתם חייבים להבין, אני לא יכולה יותר. קשה לי למצוא לכולם פתרונות כל כך פשוטים וקלים ו"אוי, איך לא חשבנו על זה קודם!", כשאני מתפללת רק שמישהו יהיה נחמד מספיק כדי למצוא גם לי את הפתרונות הפשוטים הללו.
אבל אין פתרונות פשוטים בשבילי, נכון? כי אני אולי לא אודה בזה, ובעצם הנה אני עושה זאת, אבל אני - לי הנחמדה והלא נחמדה - לא אוהבת שמתערבים לה בחיים. לא אוהבת שמנסים לפתור לה בעיות. לא מוכנה להבין שהגיע הזמן לשכוח, להמשיך הלאה... לא מוכנה לשמוע את העצות שלכם... לי הנחמדה פשוט אומרת לאנשים יפה שהיא בסדר, ואם הם ממשיכים היא פשוט נכנעת ללי הלא נחמדה שיוצאת החוצה, צועקת קצת וחוזרת פנימה רק אחרי שהיא כבר פגעה במי שבסך הכל ניסה לעזור.
אז למה אני מצפה שמישהו ירצה לעזור לי?!
כוסעמאק, האדם היחיד שראיתי שהיה מתוסבך כמוני היה עדן...
למה אני מצפה בכלל? אין לי מושג. הלכה לי הציפיה למשהו מהחיים האלה. למה לי לצפות למשהו כשכל מה שקורה זה אכזבה?! אם לא יהיה לי למה לצפות, לא יהיה לי גם ממה להתאכזב.
אז הנה, הורדתי עוד משהו מרשימת הדברים שאני עושה - אני לא מצפה לדבר. אני יכולה לומר שאני גם לא מתאכזבת מכלום? לא יודעת..
אני רוצה ללכת מכאן. אני רוצה ללכת מהמקום הנורא הזה. ולא כי אני לא אוהבת את האנשים, ולא כי אני לא אוהבת את המשפחה, ולא כי אני לא אוהבת את המקום - כי אני לא אוהבת את עצמי, ואולי אם אני אשנה מיקום, אני אשתנה בעצמי.
ואולי לא, אולי יהיה רק רע יותר. אבל בעצם, כמה רע עוד יכול להיות? שטויות, כמה שטויות שאני רושמת, לפחות אני לא חולה בסרטן, באיידס. ברור שיכול להיות גרוע יותר! אבל רע לי ואני לא רוצה שיהיה רע יותר בדיוק כמו שאני יודעת שהרע הזה לא יישתנה בזמן הקרוב.
אז תסלחו לי אם לי העצובה תשתלט עלי עוד מעט שוב, אני חושבת שהיא רוצה לצאת כבר להתאוורר. לי הנחמדה פשוט תישאר בבוידעאם, מקופלת יפה יפה עד שמישהו יצטרך אותה שוב.
ולעזאזל איתכם, תפסיקו לשאול אותי למה רע לי. אתם יודעים טוב מאוד למה.
ולעזאזל איתכם, תפסיקו לשאול אותי למה רע לי, כי כשאתם שואלים זה רק מזכיר לי עד כמה רע, אז די, זה לא עוזר!
ולעזאזל איתכם, תפסיקו לנסות לשנות, כי זה לא עוזר!!! אתם לא מצליחים, אז די להזכיר לי שרע לי!!! די כבר, אתם לא מבינים שזה רק עושה לי רע יותר?
פשוט תתעלמו ממני ודי, זה עדיף על זה שתזכירו לי כל הזמן, דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
HANYOU
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou