שלום. קוראים לי לי ואני בת 16, 11 חודשים ושבעה ימים. ב-12 ביוני יחול יום הולדתי, ואני אהיה בת 17. אני מתכננת להתחיל ללמוד נהיגה בחופש הגדול, אבל עד אז אני מנסה להצליח כמה שיותר בלימודים, ולשמור על רף ציונים מעל ל-80. אני חושבת שאני מצליחה.
אני ילדה (כן, בליבי אני עדיין ילדה), די נוחה בדרך כלל. אני לא צועקת הרבה, וגם אם כן אני בדרך כלל לא מתכוונת לזה. אני משתדלת להיות שקטה, ואני באמת הייתי רוצה להאמין שאני נחמדה לאחרים רוב הזמן (אבל את זה אתם תשפטו).
יש לי הרבה חברים טובים, וביניהם אני יכולה לספור את: נועה ושיר .א., ניר ומטיאס, גיא, אופק, גפן, שיר .ב., אירית, סטס, גל, איתמר, עומר, ליאור, בן, ועוד הרבה אנשים. למעשה, אני לא חושבת שיש מישהו שהוא לא ידיד שלי. אין מישהו שאני ממש ממש שונאת, (וגם לא מישהו שאני רק ממש שונאת, וגם לא מישהו שאני רק שונאת, בלי ממש), ואני לא מאמינה שיש מישהו שממש ממש שונא אותי (וגם לא מישהו שרק ממש שונא אותי, וגם לא מישהו שרק שונא אותי, בלי ממש). בעצם אפשר לומר שאני מישהי שדי קל לחבב.
כמו הרבה אנשים בעולם הזה, גם אני מאוהבת. קוראים לו עדן, והוא האדם הכי יקר שאני מכירה בכל העולם. אני אוהבת אותו כי הוא בנאדם טוב ונחמד, כי הוא לוקח את החיים בצורה שונה כל כך מכולם וכי הוא עובד לפי החוקיות הבסיסית שלו. עדן ואני היינו ביחד פעם, אחרי שסיפרתי לו בפעם הראשונה שאני אוהבת אותו בשנה שעברה. בחופש של אותה שנה נהיינו חברים, ה-12 באוגוסט היה היום שבו התנשקנו לראשונה.
לעדן ולי הייתה שנה עמוסה מאוד, ואני חושבת שבאיזשהו מקום עדן גם הפסיק לאהוב אותי ולרצות להיות איתי, ולכן הוא נפרד ממני ב-23 במרץ השנה.
אני לא יכולה להכחיש. אני מרגישה נורא עם זה שהוא עזב אותי. אני מרגישה שרע לי, וכואב לי ועצוב לי ברמות לא נורמאליות. לפעמים אני עדיין יושבת על המיטה שלי, ומסתכלת בכל הדברים ששמרתי שקשורים אליו בדרך כלשהי - ציור שלנו שציירתי אותנו מתנשקים הרבה לפני שזה קרה באמת, קטע ממכתב שהוא כתב לשיר .א. בתחילת כיתה י', שני סוסים שקיפלתי כשהוא היה אצלי, קטע קטן שכתוב בו "עדן" מפרסומת של מסיבה באיזה מועדון לילה, שני מכתבים שכתבתי לו ואף פעם לא נתתי לו לפני שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, ותליון בצורה של לב שנפתח ובתוכו רשומות האותיות הראשונות של שמותינו, אותו ענדתי בתקופה שהיינו ביחד. לפעמים אני פותחת את התיבה שמחזיקה את כל הדברים האלה, מביטה בהם, מחבקת את מוריס - הדובי הירוק שמטיאס קנה לעדן ולי - ובוכה לאלוהים. זו הפעם היחידה שאני מדברת איתו, כשאני מבקשת ממנו שיחזיר לי את עדן. אני לא אוהבת לבקש הרבה טובות מאנשים, אז בטח שלא מאלוהים. יש לו מספיק צרות על הראש... אז אני מבקשת ממנו רק את זה. אולי הוא עוד ישמע אותי.
בכל מקרה, אני לא מכחישה את זה שרע לי עם העובדה שהוא עזב אותי, ואני יודעת שאמרתי בתקופה האחרונה כמה דברים די רעים על עצמי ועל החיים שלי פה לאחרונה. דברים שאסור לומר, ואני אמרתי בכל זאת.
אני לא מתכחשת לעבר, וזה דיי דפוק למחוק פוסטים כל כך רבים, אז אני לא מוחקת אותם. אבל אני חדשה. יצאתי הרגע מהאריזה, בין ניירות הפצפצים. כן, ארזו אותי יפה יפה כדי שאני לא אשבר. אני מאוד מאוד שבירה כרגע, וכל דבר יכול לשבור אותי מחדש. אבל אני קמה.
נכון, נפלתי, נכון, רע לי וכואב לי וקר לי לבד ואני מרגישה בודדה ונטושה וכאילו איש לא יאהב אותי יותר בחיים, וכאילו אני לא אוהב יותר איש בחיים כמו שאני אוהבת את עדן, נכון. אבל החלטתי שלשבת בבור הצחנה והסבל יהיה פשוט חסר תוחלת, שלא לדבר על תועלת...
אני אוהבת. אהבה זה לא דבר רע, נכון? אז אסור להיות עצובים בגללה. לכן אני לא אהיה עצובה בגללה יותר מדי. אני אוהבת, משמע אני קיימת, משמע דברים רבים כל כך עוד מחכים לי - העתיד כולו פתוח בפני, וכל מה שאני צריכה זה להושיט יד ולחפש, לגשש. מישהו עוד יאהב אותי, נכון? הרי לא ייתכן שבעולם של 7 מלייארד אנשים אין איש אחד שיאהב אותי בצורה שתגרום לי לאהוב אותו בחזרה, נכון? ואולי זה יהיה עדן, מי יודע? איש אינו יודע מה צופן העתיד, וזה מה שכל כך טוב בזה - אין לדעת אילו הפתעות טובות עוד מחכות לי! אני מחכה בקוצר רוח למחר, לקום ולצעוד את הצעד הראשון אל העתיד שלי... אני יודעת שהוא יהיה זוהר, כי כל איש הוא כוכב, וכל כוכב זוהר!
אני כל כך מחכה למחר, לחיוך הענק שיימרח לי על הפנים ברגע שאני אפקח עיניים, לחיוך הענק שיזרח לי מבפנים, לצחוק, לשמחה, אני מחכה לזה בכליון עיניים! אני זוכרת איך עשיתי את זה מזמן, אני זוכרת שהייתי קמה והדבר הראשון שהיה קורה לי זה חיוך ענקי. זה יכול לקרות לי שוב, אני יודעת!!! אני יודעת גם שמחר זה יקרה. מחר אני אחייך. אבל באמת אחייך. אני יודעת!
מחר, הכל יקרה מחר, פשוט ככה. אני יודעת את זה!
אני כבר מרגישה את זה מחלחל לי בעצמות, אני מרגישההה את זה!!! זה בא, זה הולך ומתקרב. אני רק צריכה ללכת לישון הלילה ולהתעורר כמו חדשה מחר, לצאת מאריזת נייר הפצפצים שלי ולהתעורר אל העולם הצבעוני הזה!
כל מה שאני צריכה זה להמשיך ולאהוב, לשדר שמחה, ואני יודעת שכל עושר העולם יגיע אלי. אני יודעת את זה! זה טבוע לי בנשמה כל כך חזק, שהצריבה עצמה מסבה לי אושר.
עוד יאהבו אותי, נכון?
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou